פרק 14 | השער הגדול נשרף

הם נוהרים מן הרחובות סביב, מטפסים אל מרומי הגבעה הקטנה, מתגודדים על פיסת הדשא שהצהיב מהקור העז. עוד ועוד אנשים מגיעים, הצפיפות הולכת וגדלה. הם עומדים ללא תנועה, עיניהם דומעות, פניהם חתומות, מביטים בתדהמה  מבעד הצוהר הקטן שהותירו הפועלים במה שהיה עד אמש מקור גאווה, במה שהיה האוצר הלאומי מספר אחד של קוריאה. הם מביטים בעצב במה שנותר ממה שהיה עד אמש השער הגדול, זה שכונה בפי כל Gate Nam-dae-mun

הוא עמד שם במשך  600 שנה, חווה מלחמות ועתות שלום, עתות שפל כלכלי, ועתות פריחה. הוא שימש כשער הכניסה הדרומי אל  העיר המוקפת חומה. ככל שחלפו השנים, ככל שהעיר הלכה וגדלה, הלכה והתפשטה, הוא מצא את מקומו ממש שם, בטבורה,  מוקף בשוק Nam-dae-mun  ובמגדלי המשרדים. אי אפשר היה להתעלם ממנו. מבנה בטון ענק שעליו שתי קומות של קורות עץ מעוטרות בעיטורים מסורתיים,  בצבעים עזים של ירוק, כחול ואדום. צבעיו בלטו למרחוק על רקע חיוורונם של המבנים סביב.

בשנת 1962 הוא הוכרז כאוצר הלאומי מספר אחד של קוריאה. בחוברת, שהציגה את מאה אתרי התיירות בעיר, הוא מצא את מקומו בראש הרשימה. השער הגדול.  ועתה כל מה שנותר ממנו הם אודים מפוייחים נוטים לפול  וחומת אבן שהשחירה מפיח. השער הגדול עלה באש.

הם עומדים שם בדממה. על פיסת הדשא הקטנה שמול השער. רובם מבוגרים, זקני העיר, כאלה שראו אותו ניצב שם בגאווה בטרם סגרו עליו מגדלי הענק שנבנו סביב, כאלה שעברו לידו בכל פעם שרגליהם נשאו אותם אל השוק לרכוש סחורה. אלה שדוכניהם נצבים כבר שנים סביב לו. עתה  הם מביטים במנוף המסיר בזו אחר זו את קורות העץ המפויחות. ויחד עם כל קורה שמוסרת זולגת לה עוד דמעה.

אשה מבוגרת, הנושאת על גבה הכפוף את מטען השנים, מטפסת בקושי רב במעלה הגבעה הניצבת מול השער, מגיעה אל הפסגה מביטה כלא מאמינה, מתקשה לשאת את המראה  ופורצת בבכי מר.

האיש המושך אחריו עגלה עמוסה קרטונים, זה המנסה להתפרנס ממכירתם למיחזור, מעמיד לרגע את עגלתו בפינה, עוצר ממלאכת האיסוף ומטפס גם הוא, מגיע,  כורע  על ברכיו ומשתחווה פעם ועוד פעם ועוד אחת. הוא נותר דקות ארוכות  על ברכיו מתקשה לקום ולשוב לשגרת יומו.

שעת הצהרים מגיעה, המוני צעירים וצעירות לבושי חליפות נפלטים אל הרחוב מבניני המשרדים המקיפים את השער השרוף. נעולים בנעליהם היקרות והמבריקות,  הם מטפסים אל מרומי הגבעה, מנציחים  במצלמות הטלפונים הסלולריים היקרים שבידיהם את המראה.

האיש המבוגר העומד לידי מביט בי שוב ושוב, מביט בזרה שנקלעה לתוך אירוע כל כך משמעותי. הוא חש צורך עז לשתף אותי במה שקרה שם אמש.

ומה באמת קרה?

הכל התחיל יום קודם לכן,  יום ראשון,  הערב ירד על העיר, הקור החורפי הבריח אל הבתים את התושבים.  רחובות העיר נותרו ריקים ודוממים, העיר  התארגנה  ללינת הלילה, צוברת כוחות לקראת השבוע החדש.

נהג מונית מנומנם המתין  מול השער, חיכה לנוסעים שלא הגיעו. בזווית העין הבחין  בגבר מבוגר הנושא סלים וסולם, מטפס על מדרגות השער. הצללית הכהה נעלמה בתוך המבנה. בוודאי עוד חסר בית המחפש מקום מפלט מן הקור, חשב לעצמו והמשיך לנמנם. לא עברו מספר שניות והבזקי ניצוצות שעלו  מבין קורות העץ לכדו את עיניו, ובאורם הקלוש הוא הבחין בגבר היורד במדרגות ונעלם בחשיכה.

נהג המונית גילה תושייה והזעיק מיד את הכבאים ואלו בזריזות מעוררת הערצה הגיעו מיד למקום בכוחות אדירים. עוד ועוד מכוניות כיבוי הקיפו את השער. מהן הגיחו עשרות  כבאים. פרסו את ציוד הכיבוי והחלו  מתיזים מים. נראה היה כי הם יתגברו ללא קושי על הדליקה  שזה עתה פרצה. אבל אז התעוררה בעיה. כדי להגיע אל מוקד השריפה, היה צורך לפרוץ אל תוך המבנה העתיק.

הכבאים לא מיהרו לעשות זאת.  הרי זהו האוצר הלאומי מספר אחד ופריצה פנימה עלולה, חס וחלילה, לגרום לו נזקים. הם נהגו בשיקול דעת ובאחריות רבה. לפני שהחליטו לפרוץ לאתר,  הפיקוד יצר קשר עם המנהל לאוצרות לאומיים וזה הורה לכבאים להתקדם בזהירות ובאחריות.  משמעות הדבר היתה כי הם אינם יכולים לפרוץ למקום שבו פרצה הדלקה. ואכן הכבאים הממושמעים מלאו בהקפדה יתרה את ההוראות.

כששמעתי זאת  מיד חשבתי על הפערים התרבותיים בינינו לבינם. אני בטוחה שלו הכבאים שלנו היו מגיעים למקום הם לא היו חושבים כלל להתקשר למנהל לאוצרות לאומיים ולא לכל גורם אחר. קודם היו מתיזים כמויות אדירות של מים על קורות העץ ופורצים מיד לאן שצריך ובוודאי היו מכבים את השריפה, ואחר כך, נראה כי הייתה מוקמת ועדת חקירה, כדי לחקור ולהבין  איך הושחת האוצר הלאומי מספר אחד בגלל מוטיבציית יתר. וכאן, קודם התקשרו ואחר כך מלאו את ההוראות, נזהרו, לא פרצו אל תוך המבנה, לא הגיעו אל מוקד השריפה ובסופו של דבר הוקמה ועדת חקירה שבדקה  כיצד שריפה קטנה, שניתן היה לכבותה בקלות,  הובילה להרס האוצר הלאומי מספר אחד.

דרכו של מי טובה יותר, שלהם? שלנו? תשובות אין.

תחילה נראה היה כי האש דעכה. מבחוץ, במקום בו היו הכבאים, קשה היה להבחין במה שבאמת מתחולל שם פנימה.  קרייני רשתות הטלוויזיה המקומית,  דיווחו לקהל הצופים באנחת רווחה כי הכבאים הצליחו להשתלט על הדליקה, ואז ללא כל אזהרה, האש התלקחה שוב בעוצמה רבה ומול עיניהם של צופי הטלוויזיה וקהל סקרנים שהקיף את השער, קרסו קורות העץ.

לאחר חמש שעות של שריפה נכנע המבנה.

הם הגיעו מדי יום ביומו, במשך כל שעות היום ניצבו  שם בהמוניהם. עמדו  בשורה ארוכה, המתינו  בקור המקפיא כדי להניח פרח ליד ספר  האבל שנפתח במקום. הם הגיעו עם מנחות בידיהם, הניחו אותם באוהל האבלים שנבנה במקום, קדו פעם ועוד פעם והמשיכו בדרכם. הם הגיעו, ניצבו מול לוחות הנייר שנתלו, כתבו מילים של צער וכאב, כתבו מלים של פרידה.

מדי פעם טפס אל הגבעה אדם הנושא זר פרחים ענק. זר של אבלות.

המקום הפך למתחם אבלים ענק.

קוריאה כולה התאבלה על השער שנשרף.

החשוד בהצתה נתפס כעבור שלושה ימים, גבר כבן שבעים שנה. אדם שבעבר הואשם כבר בהצתה. הצית את השער בגלל מחלוקת עם חברת בניה בגין תשלום פיצויים על דירתו הישנה, שפונה ממנה.

היום, במקום בו היה השער עומד מבנה מכוער המסתיר את הבושה, המסתיר את עבודות השחזור  המתבצעות במקום. על פי התחזיות יקח לפחות שלוש שנים לשחזר את המבנה. בשנת 2006 הוחלט כי רצוי לשרטט את המבנה למקרה שיגרם לו נזק. 182 שרטוטים מפורטים הם אלו שמאפשרים את מלאכת השיחזור.

השער היה השער הדרומי של החומה שהקיפה את העיר סיאול. בהווה שמש השער כשער הכניסה לשוק המפורסם ביותר בסיאול, נם-דה-מון.

שער נם-דה-מון היה מבנה העץ העתיק ביותר בסיאול.

בניית השער החלה בשנת 1395 והסתימה בשנת 1398. השער חודש מספר פעמים, האחרונה בהן היתה בשנת 1962.