פרק 3 | 20 ביוני

20 ביוני, היום אחרון של שנת הלימודים, יום של עשייה אין סופית, ישיבות, תעודות, שיחות, סגירות אחרונות.   בודקת שוב ושוב שלא נשארו נושאים לא מטופלים, עוברת בפעם המי יודע כמה  על הרשימה הארוכה שהכנתי לי, מוודאת  שלא שכחתי דבר, מטפסת במדרגות אל מרומי הקומה השלישית, מביטה סביבי אל המסדרונות עמוסי תלמידים הממתינים נרגשים לקבל את תעודת סיום השנה, ועוד יותר לרגע בו יצאו אל החופשה הגדולה. מביטה באהבה במה שמהווה חלק מעולמי כבר שנים רבות. מגיעה אל חדרי, נכנסת, מסתכלת  בתמונות התלויות על הקיר, מזכרות מטיולים שערכתי בעולם,  מתלבטת להוריד, להשאיר.  מחליטה לא לגעת בדבר, החדר ישאר כמו שהוא:  על השולחן מונחת רשימת התלמידים לשנה הבאה, המכתבים שישלחו לתלמידים החדשים לקראת סופה של חופשת הקיץ, רשימת ספרים להדפסה.  מותירה הכל במקומו, כאילו אומרת "תכף אשוב", "יצאתי לחופשת הקיץ וכבר אני חוזרת" "חכו לי".

טורקת דלת, מציצה בשלט התלוי עליה, עדות לכך שהייתי כאן. מעיפה עוד מבט כמו נפרדת וממהרת במורד המדרגות. האם זו הפעם האחרונה באמת? האם בעוד חודשיים לא אשוב בכוחות מחודשים לעוד שנה של עבודה, לעוד שנה של עשייה?

מלים אחרונות של פרידה, עוד חיבוק ועוד אחד, עוד לחיצת יד ועוד אחת.

נכנסת למכונית בדרך הביתה, לא זוכרת כיצד עברה, הייתי במקום אחר. מחשבות מתרוצצות במוחי, מנסה לתכנן את מעט השעות שנותרו לי, המזוודה המונחת לה ארוזה, ממתינה לי. איך דוחסים חיים לתוך מזוודה, איך בוחרים את 20 הקילו שיצאו איתי לדרכי החדשה.  מגיעה הביתה מוציאה שוב, מכניסה, שוקלת, מוציאה, על מה לוותר, מה להשאיר. האם אקח את אלבום הפרידה שהכינו לי  התלמידים , זה שטרם הספקתי לעיין בו, האם אשאיר? האם יש לי צורך בו? הזמן עובר. עוד מעט אני צריכה לעזוב.

העשייה האינסופית כמעט ואינה מאפשרת לי לחשוב, להרהר, אולי עדיף שכך.

המטוס ממריא, מוציאה במין מרץ לא מובן את המחשב ומתחילה להכין את שנת הלימודים הבאה, אלו שיקולים כדאי לקחת בחשבון בעת הכנת מערכת השעות, אלו מורים לשבץ, למי מגיעות שעות, כמה שעות. מה הדברים החשובים שיש לעשות במשך החופשה ועוד ועוד. הזמן חולף, אני נמצאת עדין שם בהכנות לעבודה שלא אני אעשה, לעבודה אותה יעשה מישהו אחר במקומי.

ההודעה להדק חגורות לקראת הנחיתה מפתיעה אותי. מה כבר הגעתי?  פתאום ללא כל התרעה הדמעות מתחילות לזלוג להן, אינן מבקשות רשות, זולגות וזולגות להן ללא הפסקה. מפנה מבטי אל החלון, מייחלת שאיש לא יראה, השמים האפורים הנגלים לעיני רק מגבירים את פרץ הדמעות. מהי האפרוריות הזו באמצע יוני, זו קבלת הפנים שקוריאה הכינה לי? כמה מתאים למצב הרוח שלי.