פרק 10 | האדום, האדום

כשחום הקיץ המעיק והלחות המתקרבת למאה אחוזים מתחילים לפנות את מקומם, כשהאוויר מתקרר קמעה ורוח קלה של סתיו מתחילה לנשוב,  כשאפשר להתחיל לצעוד ברחוב מבלי לחוש תחושת מחנק נוראית, כשהחולצה שוב אינה  נדבקת לגב וכשהזיעה אינה ניגרת כמים…… הם מתחילים להופיע, נחים להם על מחצלות, על פיסות קרטון, על יריעות ניילון, ממש באמצע המדרכה, מפנים לחיים סמוקות אל השמש, מנסים להתחמם, להתייבש בקרניים אחרונות של קיץ.  ההמונים חולפים על פניהם ואפילו אינם מפנים  מבט, איש אינו נוגע, איש אינו בועט, איש אינו מעז לפזרם. איש מלבדי כנראה אינו מוטרד מעובדת המצאותם כאן. עוברים מימינם ומשמאלם, נזהרים לא לפגוע וממשיכים הלאה. צבעם האדום הכהה מושך את עיני, אינני מסוגלת להתעלם מהם. מנסה לדמיין לעצמי אותם מונחים סתם כך על המדרכה ברחוב דיזנגוף בתל-אביב או אולי בשנקין או בכל רחוב ישראלי טיפוסי אחר. לא, ממש לא מצליחה, המראות אינם מתחברים. רק כאן יכולים החדש והישן לדור בכפיפה אחת, רק כאן מראם של פלפלים אדומים, המונחים כך סתם בטבורה של עיר, אינו מעורר את תשומת ליבו של איש.

בשלהי הקיץ מופיעים הפלפלים האדומים בכל פינה ופינה, על המדרכות, על גגות הבתים, על מעקות, אדני חלונות. נראה כי העיר כולה מיבשת את הפלפלים, ואין זה פלא…. אחרי שאתה נמצא פרק זמן בקוריאה אתה למד כי הפלפל האדום החריף מהווה את  אחד ממרכיבי התיבול המרכזיים במטבח הקוריאני.  אי אפשר בלעדיו. על-פי מידת החריפות של האוכל המקומי ברור כי הקוריאנים צורכים ממנו כמויות עצמות.