פרק 9 | קימצ'י

הפגישה הראשונה בינינו התרחשה במעלית. לא ידעתי מי הוא, מהיכן הגיע, אבל הוא הכה בי במלוא עוצמתו,  ואני מן הרגע הראשון פשוט לא חיבבתי אותו, למרות שלא ידעתי עליו דבר. היה בו משהו לא נעים, בלשון המעטה, קצת ריח של שום וקצת ריח של משהו בלתי מוכר אשר ביחד יצרו תערובת ארומטית ממש לא מלהיבה.

הפגישה השנייה התרחשה במסעדה, כשהוא הונח על השולחן ממש מולי. הרגשתי שנפגשנו כבר, לא זכרתי היכן, אבל משהו מוכר היה באוויר.  לקח לי כמה דקות עד שהבנתי,  זה אותו הריח, התוודענו זה לזה לפני מספר ימים. הפעם הצטרף לריח הלא נעים מראה של כרוב "מקומט, עצוב ומושפל" צבוע באדום, מונח לו בתוך צלוחית קטנטנה. יחסית לגודלה הזעיר של המנה, הריח היה בעל עוצמה.

הפעם הוא הוצג בפני –נעים מאוד להכיר "הקימצ'י" – המאכל הלאומי של קוריאה.

ההיכרות בינינו הלכה והתרחבה, הלכה והעמיקה, כיוון שלא ניתן להזמין ארוחה קוריאנית מבלי שתגיע מלווה באוסף  צלוחיות קימצ'י בצבעים שונים, בצורות שונות, אבל הריח כמעט תמיד אותו הריח.

את אוכלי הקימצ'י אי אפשר לפספס, הריח דבק בהם,  ריח עז של שום.

ההיכרות המעמיקה עם הקימצ'י תרמה תרומה משמעותית להשלמת חלקי פזל רבים: מדוע הקוריאנים נוהגים להסתיר את פיהם בשעה שהם מדברים ומדוע מברשת שיניים מוצאת לעצמה מקום של כבוד בכל שרותים של משרד קוריאני.

מברשת השיניים עסוקה שבעתיים

כשפגשתי לראשונה את מברשות השיניים ומשחת השיניים בשרותי המשרד, זה  נראה לי שידוך לא רגיל,  לא מקובל.

מה הם עושים שם? לשם מה צריך אותם בשרותי המשרד, למי הם שייכים? קצת מפתיע, מוזר, לא מתאים, ומבחינת תפיסת העולם שלי, מאוד לא היגייני.

כרגיל במוחי מתחילות לרוץ המחשבות, מנסה לתת תשובות, למצוא פתרונות. ברור לי, כמו תמיד, שהתשובות שאני נותנת הן פרי הידע שלי, פרי עולמי הצר והמוכר, ואילו כאן אני צריכה למצוא משהו שונה, יצירתי הרבה יותר, כאן אני צריכה לצאת מן הקופסה.

את התשובה הראשונה קבלתי מיד לאחר הפסקת הצהרים. הבחנתי  בהן עומדות בשורה ארוכה  מול הכיורים ומצחצחות  בקפידה רבה את שיניהן. האם לא ניתן לצחצח שינים בבית? האם לא ניתן להמתין עוד מספר שעות? האם החינוך לבריאות השן כה נוקשה עד כי כולם מקפידים לצחצח שינים מיד לאחר ארוחת הצהרים? מוזר, ואולי עוד נושא לקנאה?

האם הצלחתי להרכיב את הפאזל? האם הושלמה התמונה?  לא, זו ממש לא הסיבה!  זה לא החינוך לבריאות השן שמריץ את כולם מיד לאחר הארוחה אל המברשת ואל המשחה, זהו ריחו העז של הקימצ'י המתובל בכמות נדיבה של שום.

קימצ'י – המאכל הלאומי

החורף הקוריאני מקפיא, הטמפרטורות יורדות הרבה הרבה אל מתחת לאפס ובעבר לא ניתן היה לגדל בתקופה החורף דבר. לקראת החורף היו כל בני המשפחה מתאספים ומכינים כמויות עצומות של קימצ'י. עד היום  שלהי הסתיו בקוריאה משמעותם תחילת העונה של הכנת הקימצ'י. בסוף נובמבר, כשהאוויר כבר קר ובלילות הטמפרטורות צונחות ונושקות לאפס,  חוגגים הקוריאנים את ה"קימג'אנג", אלו שלשוה ימי חג שבהם מתכנסת המשפחה כדי להכין את הקימצ'י לקראת עונת החורף. לצורך הכנת הקימצ'י, המרכיב המרכזי במטבח הקוריאני, רוכשת כל משפחה כמאה ראשי כרוב.    הכרובים נשטפים, נחתכים, נמרחים במשחה העשויה ממלח, פלפלי צ'ילי חריפים טחונים, מתובלים בשיני שום ומונחים בכדי ענק. הכדים מאוכסנים במחסן ואט אט נכבש הקימצ'י. במשך החורף היו מוציאים את הקימצ'י ואוכלים אותו כנלווה לאורז.  ניתן למצוא כיום כמאתיים סוגים שונים של קימצ'י. יש העשויים מצנון, לפת, בצל ירוק או גבעולי שום. הקוריאנים נוהגים לאכול את הקימצ'י בכל אחת מהארוחות. הוא מוגש בצלוחיות קטנות  ומלווה כל אחת מן המנות.

כיום פחות ופחות נשים קוריאניות טורחות ומכינות את הקימצ'י במו ידיהן, הן מעדיפות לרכוש אותו ברשתות השיווק. בכל מטבח קוריאני ניתן להבחין במין מכשיר המזכיר במעט מכונת כביסה. כאשר פותחים את הדלת מגלים מדפים מדפים עמוסים בקופסאות פלסטיק ענקיות. זהו המקרר מיוחד לקימצ'י.

ועוד משהו על קימצ'י

בוקר סגרירי, שלהי הסתיו,  אני מביטה מחלון הדירה לראות מה מזמן לנו מזג האוויר. למרגלות הבניין בו אנו מתגוררים, ליד המסעדה המקומית, זו שתור ארוך של סועדים משתרך לידה מדי יום ביומו בעת הפסקת הצהרים ובשעות הערב המוקדמות, זו שבכל פעם שאני עוברת לידה ריח חריף של שום ופפריקה ועוד תבלינים מוזרים ממלא את חלל האוויר. זו שגברים לבושי חליפות יושבים בה סביב שולחנות עגולים עוטים עליהם סינרים מגוחכים, חולקים מרק אדום מהביל שמתבשל לו במרכז השולחן, זו שבכל יום לאחר הארוחה הריצפה מלאה באין ספור פיסות ניר, דבר שבדרך כלל לא רואים בקוריאה, זו ששעות ארוכות לאחר שהסתיימה הארוחה מלצריות קוריאניות ישובות בפתח המסעדה על הרצפה טורחות ומקרצפות בקערות מים ענקיות את הכלים ששמשו את הסועדים ואחרות מקרצפות את הריצפה מכינות את המסעדה לסועדים שעוד מעט ישובו . בדיוק לידה אני מבחינה בארגזים המונחים זה על גבי זה ובתוכם דבר מה ירוק. ממשיכה להתבונן לבדוק מה עושים ארגזים עמוסי כרובים כך סתם בבוקרו של יום ראשון במרכזה של עיר. את עיני לוכדת קבוצת אנשים לבושי סינרים, כפפות על ידיהם והם מעבירים מיד ליד את הירוק הירוק הזה , שאט אט מאבד את אישיותו והופך לאדום אדום. מה הם עושים בשעה כל-כך מוקדמת, ביום ראשון, יום המנוחה? נראה כי הקימו להם בית חרושת. מגייסת את כל מה שלמדתי, את כל מה שכבר קלטתי בחודשים המעטים שאני נמצאת כאן. החורף קרב, מסעדה מקומית , ירוק שהופך לאדום, החלקים מתחברים בקלות, התמונה הושלמה.  כאן מתחת לחלוני נפתח מיני-מפעל להכנת קימצ'י לקראת החורף הארוך והקר.