פרק 6 | האח הגדול

שוב הלכתי לקניות, או ליתר דיוק שוב ניסיתי לקנות. הפעם גמלה בי ההחלטה – אני לא חוזרת בידיים ריקות, הפעם אני קונה ויהי מה. לא כל-כך חשוב מה אקנה, העיקר לחזור הביתה עם שקית ניר ביד, שקית  שיש בתוכה דבר מה שנרכש על-ידי. נשמע קצת מוזר ואפילו לא הגיוני: אני צריכה להחליט לחזור עם שקית שיש בה דבר מה – הרי זה כל-כך פשוט וקל. נהפוך הוא, תמיד הייתי צריכה לחשוב איך אני חוזרת רק עם שקית אחת ולא עם כמה. אבל כאן בקוריאה הקניה הפכה לדבר מסובך, משימה ששוב ושוב נכשלתי בביצועה. פעם אחר פעם שבתי לדירה מתוסכלת על כך שדברים שהיו עבורי כל-כך פשוטים טבעיים, חלק משגרת יומי, הופכים לפתע לכל כך מסובכים ואפילו לכמעט בלתי אפשריים.

הסתובבתי בין עשרות הדוכנים בחנות, חנות ענקית, מבריקה בנקיונה, חלומה של כל אישה. כל פריט ופריט מונח לו במקום הנכון, הכל מסודר וערוך בקפידה כמו למסדר בוקר, ממתין לקונים שעוד רגע יגיעו. צעדתי, התבוננתי במבחר העצום סביב וחלמתי שעוד רגע ואחד מהם יהיה שלי, אבל בכל פעם שרק עצרתי ליד אחד הדוכנים, מיד קפץ לעברי מכל פינה גדוד של מוכרות, ממלמלות משפטים שלא נגמרים בשפה לא מובנת. מביטות בי, מחכות לתגובה, ואני מיד נמלטתי מהמקום, המשכתי הלאה. מסתכלת על בגד, רק מביטה, ומיד הוא נשלף מבין הבגדים מוצג לפני. מה כבר אסור רק להסתכל? "רגע, תנו לי להחליט, לא התכוונתי לקנות אני רק מסתכלת" רציתי לזעוק אל חלל האוויר , אבל איש לא יבין אותי. אני שונאת לקנות כך. שילכו, שיניחו לי, שיתנו לי להסתכל בשקט, שימצאו להן קונה אחרת. רק עוזבת את הדוכן , הן עטות על מתלה הבגדים מישרות כל קולב, מותחות כל בגד. מה כבר עשיתי, כל-כך בלגנתי? רק נגעתי, רק הצצתי. "לא להתעכב" אני פוקדת על עצמי,  נזהרת לא לגעת, "אל תסתכלי, העיפי  מבט חטוף כדי שלא יבחינו בך ולא יעוטו עליך". זה הופך לסיוט – איך אפשר לקנות ככה? רוצה לגעת, רוצה לראות, לבדוק, רוצה לקנות.

שוב נכנעתי, ויתרתי. מיואשת יצאתי מן החנות.

גם הפעם חזרתי בידיים ריקות…

הייתי צריכה הרבה כוחות כדי לשוב אל החנות, לערוך עוד ניסיון.

הפעם הייתי נחושה. אני חייבת להתגבר על המחסום,  היום אני קונה ויהי מה. לא ירתיעו אותי כל אותן מוכרות העוקבות אחרי בעוברי לידן הדוכן, לא ירתיעו אותי אלו שמציגות לפני כל בגד הלוכד את מבטי.  לא ירתיעו אלו המסדרות בקפידה כל בגד בו נגעתי, גם אם לא הזזתי אותו ממקומו.

הפעם הן לא תנצחנה אותי.

הסתובבי ברחבי החנות, לא ראיתי איש סביבי, לא שמעתי דבר, ממוקדת במטרה – אני קונה, אני קונה. נגשתי, נגעתי, שלפתי, קניתי, הצלחתי,  חנכתי את כרטיס האשראי, שלמתי, הקניה נארזה בשקית ניר ואני מלאת סיפוק וגאווה בדרכי החוצה.

התגברתי על עוד משוכה. 

טרם הספקתי לצאת מן החנות והסלולרי שלי מצלצל. קולו של האיש שאיתי נשמע. "קנית משהו?"

כן… למה… מה  קרה..לא בסדר, רק חולצה פשוטה, לא יקרה, אני מסבירה. רגע, איך הוא יודע?  עוקב אחרי… לא, בהחלט לא מתאים לו.  במקרה נמצא ליד…. לא יתכן באמצע יום עבודה.  אז איך?  אני מבולבלת,  איך זה קורה?

את בחנות "לוטה", הוא מכריז במין שמחה שכזו, קנית ב- 35,000 וואן. נכון, אני מגמגמת, כן קניתי, כן אני ב"לוטה", אבל איך אתה יודע את כל הפרטים?

צחוק נשמע מעברו השני של המכשיר. "כתוב לי בסלולרי". "כתוב בסלולרי" אני חוזרת, "מה אתה לועג לי?"  "כתוב לי בסלולרי" הוא מתעקש "כתוב שהיית, ושקנית ואפילו יכול להגיד לך בדיוק את השעה".

מתחילה להאמין כי האח הגדול  מספרו של ג'ורג' אורוול  קרם עור וגידים ממש כאן בקוריאה הרחוקה.

"די" אני מבקשת.

"זו האמת לאמיתה", גילה לי אישי, "בכל פעם שאת משתמשת בכרטיס האשראי, הסלולרי אצלי מצלצל ועל המסך מופיעה הודעה תמימה: היכן נערכה הקניה, מתי נערכה, ומה סכומה".

השמחה שלוותה אותי נעלמה כלא היתה, כעס עצום הציף את כולי.  מה הדבר הזה? אי אפשר לקנות מבלי שהאח הגדול יעקוב אחריך? לא שיש לי מה להסתיר, מעולם לא היה לי צורך להעלים את קניותי, נהפוך הוא. אבל אני רוצה לעשות זאת בעצמי, לא שמישהו יעשה זאת עבורי.

"מהיום והלאה אקנה רק במזומן", הכרזתי בכעס.

הנקמה המתוקה הגיעה. באחת מטיסותי חזרה לקוריאה רכשתי לי מוצר ושלמתי בכרטיס האשראי. מהר מאוד נפרדתי מההצהרה שלא אשתמש בו, שהרי הוא ידידה הטוב ביותר של האישה ועל ידידים לא מוותרים בקלות. בעת שקניתי, הטלפון הסלולרי של אישי שנותר בקוריאה החל מצפצף, מבשר על רכישה. השעה היתה 3 לפנות בוקר בקוריאה. הצפצוף שלא פסק הקפיץ אותו ממיטתו.  "רצית לדעת היכן קניתי, מתי ומה – בבקשה! זה שההודעה לא מוכנה לחכות עד הבוקר ומיד משמיעה את קולה, בזה אני כבר לא אשמה".