פרק 5 | מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות

ידי המושטת נותרת תלויה באוויר, הגבר שמולי מתעלם ממנה.

יד בוטחת מושטת אל הגבר שאיתי, ידיים  נלחצות. יד מוחזרת. ומה איתי? מדוע ידי, המתרוממת באופן טבעי, אינה זוכה לפגוש את היד האחרת? האם לא שמו לב, האם עשיתי דבר מה לא נכון? מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות?

מתבוננת בגבר שמולי. בגיל העמידה, איש עסקים, לבוש בקפידה, יודע לומר את הדברים הנכונים, התנהגותו ללא רבב.

חשה חוסר ביטחון, מבוכה נוראה. אינני  מעורבת בשיחה, וגם לא מקשיבה, עסוקה בסיטואציה המשפילה, עסוקה במציאת הסיבה, עסוקה בתכנון הצעד הבא.

האם גם כאן, כמו אצלנו, יש אנשים דתיים, שאינם לוחצים ידה של אישה? הרי התכוננתי היטב לנסיעה, קראתי מאמרים, קראתי את הדיברות של עשה ואל תעשה בקוריאה ובשום מקום לא היה כתוב דבר כזה.

מדוע זכתה ידי להתעלמות שכזו? 

מוטרדת, מה לעשות בסוף הפגישה, להושיט יד? לא להושיט?

לא היה צורך להתלבט, היד שוב לא הושטה לעברי.

קידה, מילות נימוסים, קידה נוספת וכל אחד מאיתנו פנה לדרכו.

נפגשת שוב. רגע לפני החשש שוב עולה לו ומתחיל להטריד כמו יתוש שאינו מרפה. כיצד לנהוג –  להושיט, להתעלם, להמתין, ליזום, לוותר, להלחם?

למה הייתי כל- כך מוטרדת. היד מושטת כלפי בטבעיות. ממהרת להושיט את שלי, לא להתפס כלא מנומסת.

מה עושה את ההבדל? מדוע פעם נוהגים בי כך ובפעם השנייה אחרת? האם משהו בי לא בסדר, בהתנהגותי, בהם,  בהתנהגותם?

מבולבלת, מאבדת את הביטחון. דברים שהיו כל-כך ברורים, כל-כך פשוטים, טבעיים, הופכים למשימות מעיקות.

לא יכולה לחיות עם הבלבול. שואלת, קוראת, מבררת. לא רוצה לחזור שוב אל אותה תחושה, לא רוצה לשוב אל אותה סיטואציה.

מהר מאוד למדתי פרק מאוד לא נעים על מעמד האשה בקוריאה. פרק על החברה הקוריאנית. מעמד האישה בחברה הקוריאנית היה ועדיין מן הנמוכים בין המדינות המפותחות בארגון ה-OECD.

האשה נחותה מן הגבר. הדור המבוגר יותר אינו מחשיב את האישה ולכן  אינו טורח ללחוץ את ידה. הדבר שונה אצל הדור הצעיר.

נרגעת, האשמה אינה בי. מחד אני נרגעת, מאידך אינני אוהבת את מה שגיליתי.

ממשיכה להרכיב את הפאזל. עוקבת אחרי הדינמיקה ביחסים בין גברים לנשים. האשה פותחת לגבר את הדלת, הוא נכנס לפניה. הגבר יושב, האשה נותרת לעמוד. הגבר יכנס קודם למעלית, האשה אחריו.