פרק 18 | כמעט תשע

צועדת בדרכי לעבודה, זרם אדיר של אנשים צועד איתי ומולי. הם יוצאים בהמוניהם מפתחי התחתית, מגיחים מכל פינה, עוד ועוד אנשים מצטרפים, המדרכה מלאה בהם, בקושי מצליחה לפלס את דרכי ביניהם. הם נתקלים בי  בזה אחר זה, מהיכן הם מגיעים, כל-כך הרבה אנשים?  מביטה בהם, כולם מלוכסנים, הגברים רובם בלבוש מחויט, חנוטי חליפות, ענובי עניבות, כולם נראים כאנשי עסקים מצליחים. הנשים, לבושות בקפידה, טופפות על עקבים גבוהים, אלגנטיות, אך לא על פי צו האופנה. לו משטרת האופנה הייתה עוברת כאן, רבות מהן היו נעצרות באשמה של חוסר טעם משווע. חולצות דקיקות בצבע קרם, חצאיות שחורות בצרוף מלמלות. הצבע השולט הוא שחור ואפור.  נראה כי טרם גילו  כאן שהעולם יכול להיות הרבה יותר צבעוני. 

הם צועדים מנומנמים, נראים ככאלה שטרם התעוררו משנת הלילה. העייפות ניכרת בפניהם. עייפות של יום עבודה ארוך שעבר עליהם אמש, עייפות של יום עבודה ארוך שעוד לפניהם. עייפות מעוד ערב שהסתיים בכמויות אדירות של סוג'ו, שהוחדרו אל הגוף בארוחה המשותפת עם סיום יום העבודה. מנותקים מהסובב אותם, מחוברים לאוזניות מקשיבים למוסיקה הבוקעת מהמכשיר המשוכלל, שזה עתה רכשו, או משוחחים בסלולרי מהמודל האחרון. ממשיכם להיתקל בי על ימין ועל שמאל. 

כמעט 09:00, הזרם האדיר המתקדם כגוש אחד  מחיש את צעדיו, הצפיפות גוברת. כמעט ולא ניתן להתקדם. הרמזור מתחלף לאדום, השטף נעצר, תור ארוך של אנשים משתרך מול המעבר. התור מתארך ומתארך, הכול ממתינים באדיקות עד שהרמזור יתחלף.

כבר כמעט 09:00, מה קרה? האם היה פיגוע, האם ניתנה הוראה לנוס מן המקום, מדוע כולם פורצים בריצה? מסתכלת סביבי, לא רואה דבר, לא שומעת סירנות, לא רואה משטרה, אולי תרגיל שלא שמעתי עליו? לא מבינה על מה ולמה ומי נתן את ההוראה. הן רצות. העקבים הגבוהים והדקיקים אינם מפריעים להן להגביר את קצב הריצה. הם רצים לבושי חליפות. לא מבינה. מביטה ימינה ושמאלה, לא רואה סביבי דבר שמצדיק ריצה שכזו. ממשיכה לצעוד לי בקצב שלי, מגיעה למקום העבודה שוקעת בים של עשייה, שוכחת מתופעת הריצה.

יום חדש, אותו זרם אין סופי של אנשים, אותה צפיפות ופתאום אותה ריצה. מביטה בשעון, כמעט תשע.

מבינה.

לא, לא אירע דבר מיוחד מלבד זה שבתשע מתחיל כאן יום העבודה ולאחר, להגיע למשרד אחרי הבוס, זאת לא חוויה נעימה, זה לא דבר שמתקבל בסלחנות יתרה, בלשון המעטה.

אז כל בוקר ב-5 לתשע מתחילה הריצה הגדולה.

הבוס הקוריאני אינו אדם היודע פשרות. הוא מקפיד  מאוד על שעת ההגעה לעבודה, הוא מכיר היטב את השעון של תחילת היום, תשע זה תשע ולא דקה אחרי.  אבל משום מה הוא לא יקפיד על שעה קבועה לסיום יום העבודה. שעת סיום יום העבודה הוא נושא הנתון להחלטתו הבלעדית של הבוס. העובד, בדרך כלל, אינו רשאי לעזוב את מקום העבודה לפני הבוס, וכשזה מחליט להשאר שעות על גבי שעות, עובדי המשרד נשארים עימו, ואין זה משנה אם צריך להוציא את הילד מהגן או קבעת עם החברה וזו ממתינה לך אי שם. אתה נשאר שם וממתין בקוצר רוח שהבוס יחליט סוף סוף לסיים את שהותו במשרד.

הקוריאנים מכורים לעבודה, הם נמצאים במקום העבודה שעות על גבי שעות. הדבר אינו מעיד על יעילות. הם מגיעים ליום עבודה חדש, לאחר שכמעט עם שחר נדחקו עם עוד המונים כמותם ברכבת התחתית, עלו וירדו עשרות מדרגות. עייפים ומותשים לאחר יום עבודה ארוך ועוד אחד ועוד אחד. לאחר יום העבודה הם יוצאים בחברותא לסעוד את ליבם ולשתות. בסוף הבילוי הארוך ניתן לראות אותם צועדים בשלשות, נשענים זה על כתפו של זה, תומכים בעיקר בזה שצועד באמצע, זה שהרבה בשתיה. משרכים את רגליהם אל עבר הרכבת התחתית, שתוביל אותם לביתם. לעיתים נסיעה של שעה ולעיתים יותר. וכשמפציע השחר הם מקדימים ויוצאים לעוד יום של עבודה.