פרק 25 | אסור לשבת על הדשא

ערב נעים של סוף קיץ, יוצאים לדרך, לצעידה היומית. זו שכמעט בכל פעם מזמנת לנו הפתעה ועוד הפתעה. יוצאים לדרך, צועדים, ובכל פעם משהו מתרחש שם, בכיכר במרכז העיר. כבר מרחוק הגיעו לאוזנינו צלילים שנעמו לאוזנינו, צליליה של נעימה מוכרת מלאו את חלל האוויר הם משכו אותנו אל מרכז הכיכר, אל פיסת הדשא הירוק. התיישבנו על הדשא הירוק, מצטרפים אל המוני קוריאנים המאזינים לקונצרט.

רק התיישבנו, בעודנו מנסים להניח את גופנו בתנוחה המתאימה והגבר, זה שהתיישבתי על ידו , קפץ כנשוך נחש. הפרענו?, כועס?, מסתירים?, מה כבר עשינו, איפה טעינו?
הוא הרים מן הריצפה מחצלת קטנה כמתכונן לעזוב את המקום והתקרב אלינו.
שנקום? שנלך? לא באנו לריב עם איש. לא רוצים להתעמת ובכלל לא יודעים איך עושים זאת ללא מלים.
המחצלת הושטה לעברנו בשתי ידיים, בתנועה שאינה מאיימת.
מה אנחנו אמורים לעשות? מתמהמהים, לא יודעים כיצד להגיב.
הגבר הניח את המחצלת על הדשא ממש לידי ובשפה בינלאומית, זו המדגימה בתנועות ידיים, הזמין אותי לשבת על המחצלת.
מה רע בלשבת על הדשא, הוא אינו רטוב, ירוק, רך ונעים למגע. אסור? מותר?
לדרוך מותר, לשבת אסור? עד היום הכרתי רק את המושג "אסור לדרוך על הדשא"
סירבנו בנימוס. לא הבנו, חשנו מבוכה. נראה היה כי סירבנו התקבל.
המחצלת נמסרה לאישה, זו הניחה אותה חזרה על הדשא והגבר, הוא הלך לו נעלם בין הקהל הרב.
פגענו בו, נעלב. למה עזב?.
מנסים לשכוח, להתרכז במוסיקה, ליהנות מהצלילים, אבל נראה כי הפעם זה לא יקרה. הוא שב. לאחר מספר דקות חזר ושוב נעמד מולנו. הפעם אחז בידו שתי מחצלות אחת לכל אחד מאיתנו.
הגיש, לא יכולנו לסרב. הנחנו, התיישבנו.
הבטנו סביב מנסים להבין את פשר האירוע. מנסים לדלות עוד ועוד פרטים כדי להשלים את התמונה.
למדנו כי מלבדנו איש אינו יושב סתם כך על הדשא. עיתונים שכבר נקראו, ממחטות שנשלפו מכיס החליפה, שקיות של קניות או שטיחוני ספוג קטנטנים – כל אלה היוו חוצץ בין הישבן לפיסת הדשא.
מתברר כי כאן לא מקובל לשבת כך סתם על הדשא. לא תמצא מקומי אחד שישב לו על הדשא מבלי להניח מצע תחת ישבנו.

המופע עומד להסתיים, ועכשיו מה עלינו לעשות עם המחצלות. ניקח הביתה? נשאיר? זו מתנה? שייך לאיש שרק לפני זמן מה ישב על ידינו ועתה המשיך בדרכו?
שוב מנסים לחפש פתרון, לא להיות שונים, לא לטעות. חיפשנו פתרון אצל הסובבים אותנו, המקומיים. התקדמנו יחד עם האוחזים במצע. אי שם בפינה, ליד הכניסה לבניין העירייה, נבנה דוכן קטן. תור של אנשים השתרך, מחזירים בזה אחר זה את השטיחים הקטנים, שמוצאים את מקומם בתוך שקי פלסטיק ענקיים, ממתינים בסבלנות עד המופע הבא בו ישלפו מתוך השקיות ויחולקו שוב לקהל הרחב.

השאלה למה הם מעדיפים לשבת על מצע ולא ישירות על הדשא המשיכה להציק. מה רע בלשבת על מצע דשא רענן? תשובה לא בדיוק מצאתי, רק מחשבה: הקוריאנים מרבים לירוק, מנהג שטרם הצליחו להפטר ממנו. הקוריאנים יודעים כנראה מה שאני טרם גיליתי: מי מוכן לשבת על דשא שזכה ליריקות ועוד יריקות ועוד ועוד?