פרק 26 | הנני

החלטנו לנסוע אל שוק התבלינים. באוטו? בתחתית?
ההחלטה נפלה, הפעם ניסע בתחתית. התחנה נמצאת סמוך לכיכר האירועים, זו הסמוכה לבניין העיריה, ובטרם נעלה על הרכבת החלטנו לחלוף ולהציץ. אולי מתרחש בכיכר אירוע כלשהו? אולי מתארגנים לקראת אירוע בערב? נבדוק כדי שלא נפסיד משהו. הרי כשלא מבינים את השפה הדרך היחידה לדעת על לוח האירועים בכיכר היא פשוט לעבור ולבדוק האם מקימים במה, האם כבר מרכיבים את התאורה. אם מרכיבים את הבמה, האירוע יתרחש כנראה למחרת, אם התאורנים כבר בשטח, היום.
כשהתקרבנו לכיכר שמענו הדי מוסיקה, המעידים כי משהו כבר מתרחש שם. הסקרנות משכה אותנו. המון אדם התגודד בכיכר. התקרבנו מעט יותר. מה שמשך את העין היתה העובדה שהאנשים לחצו ידיים והתחבקו זה עם זה ושוב לחצו ושוב התחבקו, דבר שאינו כל כך מקובל בקרב המקומיים.  המקומיים קדים זה לזה, פחות לוחצים ידיים, וכמעט ואינם נוהגים להתחבק. עמדנו מן הצד מתבוננים במחזה.
בשלב מסוים הצופים קמו ממקומותיהם והצטרפו אל מעגל רוקדים, שהלך וגדל. הבחנו כי איש מהם לא נטל את תיקו או את ארנקו, אלו נותרו להם על המושבים. הבטתי סביב, חיפשתי את השומרים, לא מצאתי כאלו. הכל היו עסוקים במלאכת הריקוד ואיש מלבדי כנראה לא שם לב אל מאות התיקים שהיו מונחים שם כמו פרצה הקוראת לגנב. מה, הם אינם פוחדים להשאיר תיקים וארנקים וטלפונים סלולריים כך סתם? אמצע העיר, כיכר מרכזית, מוזרים האנשים הללו, הרהרתי לעצמי.
האנשים המשיכו לפזז סביב, התיקים נשארו, איש מהסובבים לא נגע, לא התקרב.
מסתבר כי החוגגים ידעו היטב את מה שאני לא ידעתי, הם כבר ידעו את מה שאני למדתי אט אט: בקוריאה אתה יכול להניח את הטלפון הסלולרי כדי לתפוס שולחן בקומת האוכל בתחנת הרכבת המרכזית, ללכת ולהביא את המנה, לשוב, והטלפון יוותר על מקומו, איש לא יגע בו.
כאן אתה יכול לשכוח מצלמה, ארנק, או כל חפץ יקר אחר, וגם אם תשוב אחרי שעה או שעתיים, החפץ ימתין לך בדיוק באותו מקום, איש לא יזיז אותו ממקומו.
באחד הימים חברים ישראלים, שהגיעו לכאן, בקרו באחד הארמונות שבעיר. לפני היציאה מן הארמון הם עמדו ליד אחד הדוכנים והתבוננו להם במפה, תכננו את המשך הטיול. משהחליטו על המסלול עלו בשמחה על מונית ונסעו אל עבר הנקודה הבאה. עוד הם עושים את דרכם ,הבחינו לפתע כי המצלמה, שאגרה את כל חוויותיהם מטיול בן שבועיים בקוריאה, איננה. עצרו את המונית ושבו על עקבותיהם. נזכרו כי שכחו את המצלמה, שם על הדוכן במקום בו חולפים אנשים רבים. הצטערו על המצלמה היקרה שנשכחה לה, הצטערו הרבה יותר על התמונות הרבות שהיו ואינן. בצעדי ריצה התקרבו אל הדוכן, מתכננים לשאול אם מישהו ראה, הבחין, שמע. להפתעתם היא היתה מונחת לה שם על הדוכן, בדיוק באותה תנוחה שבה עזבו אותה, ממתינה בסבלנות ובתקווה כי ישובו. היא היתה שם ממש באותה נקודה. איש לא חמד, איש לא נגע, איש לא לקח .
זהו אחד הדברים הנפלאים כאן, אין צורך לחשוש שמא יכייסו אותך, אין צורך לצעוד כשהתיק מוצלב על צוואר כדי למנוע את חטיפתו, אין צורך לדאוג שמא המצלמה היקרה תהווה מקור משיכה לאחד הגנבים. אין צורך להביט ימינה ושמאלה כדי לבדוק אם מישהו חומד את רכושך. בקוריאה ניתן לטייל בביטחון מלא, כשהארנק המלא במזומנים נמצא לו כך סתם בכיס, כשהמצלמה היקרה תלויה לה בגאווה על צוואר, כשהסלולרי המשוכלל מונח לעין כל על השולחן. בקוריאה לא מכייסים, לא חוטפים, לא סוחבים, לא גונבים.

כאשר תרתי את השווקים, הבחנתי כי סוחרים רבים מותירים את הדוכן שלהם ללא השגחה, יוצאים לסעוד את ארוחת הצהרים או תופסים מנוחה. הסחורה מונחת לעין כל ללא כל השגחה ואיש אינו נוגע בה, איש לא יעלה על דעתו לקחת משהו שלא שייך לו.

ואם בביטחון עסקינן, כאן אתה יכול לעלות על מונית ולהיות כמעט בטוח כי למרות שאינך מכיר את העיר והנהג יכול להוביל אותך בדרך הארוכה, והמסובכת, זו שתשאיר בידו סכום לא מבוטל מכספך, הוא מעולם לא יעשה זאת. הנהג, שיודע שאינך מקומי, יוביל אותך בדרך המהירה והקצרה ליעדך.
נסעתי אין ספור פעמים במוניות בעיר הגדולה. פעמים רבות, כשעליתי על המונית והצהרתי על יעד הנסיעה, מצאתי את הנהג נוסע בדרך חדשה לא מוכרת. בתחילה הלב דפק, לאן הוא נוסע? אולי לא הבין, אולי הוא מתחיל לסובב אותי ומאריך את דרכי, מה פתאום הוא נכנס לכל מיני סמטאות צרות כאלה? המחשבות התרוצצו והתרוצצו: לבקש לרדת? אבל היכן אני? להמשיך? ותוך כדי התלבטות אני רואה פתאום את עצמי נמצאת ממש מול היעד.

נשארנו בכיכר עם החוגגים. היה משהו מיוחד בהתלהבות, בשירה ובריקודים, שסחף גם אותנו. עקבנו הקשבנו, צלמנו ולפתע משהו תפס את עיני: על חולצתו של אחד האנשים היתה כתובה המלה "הנני" בעברית. וגם על חולצתו של השני והשלישי. מה פתאום כאן בקוריאה, כל-כך רחוק מהבית, קבוצת קוריאנים, החוגגת לה בדרכה שלה, בחרה להדפיס את המלה "הנני". מוזר, בשבוע שעבר המזרקה פעלה לצלילי אבינו מלכנו, השבוע כאן במרכז הכיכר המלה "הנני" על חולצותיהם של נוצרים. למה דווקא בחרו במלה זו?

בעודנו מנסים לאסוף עוד ועוד פרטים לגבי האירוע המתרחש ממש לנגד עינינו, ניגשה אלינו אשה והתחילה לדבר אתנו, סיפרה שזהו טקס של נוצרים שבאו מחמש מדינות באסיה. הם נוצרים אוהבי אסיה. המנהיג שלהם חי בקוריאה והם באו לחגוג יחד איתו. הם חוגגים כל פעם במדינה אחרת. היא שאלה אם ידענו על האירוע, וכשענינו שסתם עברנו, היא מיד אמרה שאלוהים אוהב אותנו כיוון שהוביל אותנו לאירוע.