ובין שני המחנות כובשים אט אט את פיסת השטח הנותרת הרוכלים: הם המרוויחים האמיתיים מכל הסיפור. האם גם להם ברורים החוקים והכללים? ואולי אלו אינם מעניינים אותם כלל? הם רק מבקשים למכור עוד בקבוק מים, עוד גליל של קימבאפ (מעין סושי קוריאני). המקדימים להגיע משתלטים על פיסות הצל הקרובות למרכז המגרש, מציגים את מרכולתם, פורסים פיסת עיתון ועוד אחת על המדרכה, מתיישבים ומצטרפים למחנות הממתינים.

הערב יורד על העיר, יום העבודה מסתיים, הם מגיחים בהמוניהם מן המשרדים, הם אינם עושים את דרכם הביתה, אלא פונים אל עבר הכיכר. גם הם יצטרפו אל המוני המפגינים שהגיעו באינספור אוטובוסים. מתקבצים כל קבוצה בגזרתה: אלה שבעד מתרכזים בכיכר, אלה שנגד בחרו להתרכז בתעלה. ובתווך ניצבת לה חומה שחורה, חומה אנושית, משטרת ההפגנות.
ומה הסיבה הפעם? האמת היא שלנו הזרים נראה כי כאן לא ממש צריך סיבה להפגנה. בכל פעם מפגינים בשל סיבה אחרת. הפעם זהו ביקורו של הנשיא בוש, ולפני חודש זה היה בגלל יבוא בשר מארצות הברית, ולפני זה היו עוד ועוד סיבות אחרות. הפגנות כאן הן אירוע כמעט יום-יומי.

בדרך כלל המשחק מסתיים על-פי הכללים. אלה מדליקים נרות, נואמים, מניפים דגלים, שרים, צועקים ומתפזרים, ואלה עומדים וממתינים, מפגינים כוח ועוצמה ולעיתים סתם מכוונים את התנועה, מסייעים למפגינים לעבור מנקודה לנקודה.
רק לעיתים רחוקות מישהו מפר את הכללים, מישהו שוכח את החוקים.

קצת על הפגנות בקוריאה:

למי שמגיע לראשונה למרכז סיאול נראה כי עוד רגע פורצת בעיר מלחמה, מהומת אלוהים. המראה די מפחיד. לא פעם מקבלים את פני התיירים כוחות אדירים של שוטרים לבושי שחורים, מצוידים באלות ובמגינים המתפרסים על כל פיסת קרקע במרכז העיר, ממלאים את המדרכות, יוצרים חומה אנושית צפופה, נערכים במבנים המזכירים לרגע מארב מאורגן להפליא. אלו צופים לעבר הכיכר, האחרים מביטים בדאגה אל עבר התעלה, אולי משם תבוא הרעה. אלה חוסמים את היציאות מן הרכבת התחתית ואלו עורכים סיורים רגלים סביב סביב ערוכים אל פני הסכנה.
בצידי הרחובות נערכים האוטובוסים, נצמדים זה אל זה. פורקים עוד ועוד שוטרים. אלה מתייצבים ליד האוטובוסים נערכים בשלשות ופורצים בריצה המלווה בקריאות עידוד אל עבר אחת הסימטאות. ומשם אל סימטה אחרת וכך הלאה. בין האוטובוסים ניתן להבחין במכוניות משוריינות, מנופים, גוררים וכל מה שנדרש כדי לפזר הפגנות.