פרק 30 | חתונה

קיבלנו הזמנה לחתונה, מאורע שאינו יוצא דופן במחוזותינו, משמח , מרגש, חלק משגרת חיינו. פה, בקוריאה זוהי הפעם הראשונה שאנו מוזמנים.

בארץ מוטרדת ממה אלבש. וכאן, המחשבה הזו עוד תגיע אבל יש הרבה  מחשבות מטרידות לפניה. קודם  כל צריך לברר  כיצד נוהגים? מתנה? צ'ק? מה מקובל? מה עדיף? נתון בכלל לשיקול דעתי? ואם צ'ק, כמה נותנים? ואם מתנה באיזו בוחרים? מה מתאים יותר ומה פחות? אותן טרדות כמו בכל מקום, אלא שבארץ אנו כבר יודעים מה מותר ומה אסור, מה כדאי ומה לא כדאי. ומה כאן? מתחילים הכל מהתחלה. חוקרים, שואלים, מבררים בין ידידים, לא רוצים לטעות.

לגבי השאלה מה מביאים צ'ק או מתנה, תשובת המקורבים המקומיים היתה הפעם חד משמעית, לא הותירה בידינו כל מקום לספקות. מתנה בוודאי שלא – מי מביא מתנות לחתונה?  כסף ולא צ'ק, כסף מזומן, במעטפה! אין צורך לחפש מעטפה מעוטרת  כמו שאנו מורגלים. במקרה זה, באופן מאוד מפתיע,   האריזה הפעם אינה חשובה כלל. מעטפה סטנדרטית, שאותה ניתן להשיג בכל סניף בנק,  כזו שמתאימה במדויק למידת השטרות שיוכנסו אליה. זה כל מה שאנו נדרשים לעשות.

"אין צורך להוסיף ברכה", אמרה הקוריאנית.  ההנחיות היו ברורות וחד- משמעיות. השלמנו עם גזר הדין, לא מעטפה מיוחדת, לא ברכה מעוצבת. לא התווכחנו , הנחנו את השטרות במעטפה הפשוטה, ויתרנו על הברכה. מה לא עושים כדי להיות בסדר.

יום ראשון, היום שבו נערכות מרבית החתונות בקוריאה, שעת צהרים, כאן זוהי השעה המועדפת. הגענו אל אולם השמחות. שדרה ארוכה של סידורי פרחים ענקיים קבלה את פנינו, כל זר עטור בסרט ענק ועליו נרשמה ברכה לזוג הצעיר וגם שם השולחים. הבטתי בזרי הענק היפיפיים ומוחי החל לחשב את הסכום שהושקע בקנייתם. הכפלתי במהירות את סך הזרים במחיר לזר  והגעתי לסכום עתק. בדקתי שוב. לחשב לא שכחתי, לא טעיתי. איזה דברים נפלאים יכלו בני הזוג לעשות בסכום שכזה. לא חבל, שאלתי את עצמי. אני חובבת פרחים מושבעת , יודעת כמה הם משמחים ויפים אבל…עוד רגע ואלו יפנו את מקומם ומלבד העובדה שהיו שם דבר לא יוותר. 

שמים פעמינו אל פתח האולם, עוד רגע ונמצא את עצמנו בתוכו יחד עם עשרות החוגגים ,  ואז הבחנו כי  משני צדי הכניסה ניצבים שומרי הסף.  שולחן מימין ושולחן משמאל.  ליד כל שולחן ישבו מספר גברים. לפני כל קבוצה  מונח היה ספר ענק. עצרנו התבוננו. מה עכשיו? עוברים?, מתעלמים?. שוב מתעוררת השאלה מה עושים. אין כל ברירה, מחכים ומתבוננים מה עושים האורחים האחרים. האורחים התקרבו, המעטפות הוגשו, נפתחו, הכסף הוצא, נמנה, משהו נרשם, האורח חתם ולאחר כל התהליך קיבל מן פתק קטן ונבלע אל תוך האולם.

נראה פשוט, הבנו: שולחנות, גברים, מוסרים את המעטפה ונכנסים. אין ספק שאנחנו מסוגלים. נותרה רק בעיה אחת קטנה: מתבוננים ימינה, מתבוננים שמאלה,  למה שניים? מה ההבדל? למי מוסרים, לזה מימין ואולי לזה  משמאל? איך יודעים שלא טועים? אין אפילו מערבי אחד סביבנו. אין את מי לשאול, אין מי שיסביר.

שוב אותה תחושת  חוסר האונים מגיחה ממעמקים, מתקדמת ועולה לה. בשביל מה הלכנו, יכולנו לוותר. מה אנחנו עושים כאן, שני מערביים, שלא יודעים את המנהגים,  ומסביב רק קוריאנים ועוד קוריאנים ועוד קצת מהם . אולי כדאי שנשוב כלעומת שבאנו.

ממשיכים לעמוד, תקועים במקומנו, מצפים לישועה שאיננו יודעים מהיכן תגיע.  לבסוף, רגע לפני שהיאוש משתלט,  מבחינים כי ליד כל שולחן מוצב שלט קטן. מתקרבים, מגייסים  את כל הידע המועט שרכשנו בקריאת השפה הקוריאנית , מנסים לפענח את הכתוב. מצרפים אות לאות, הברה להברה, מנסים פעם ועוד פעם. בסוף יוצא משהו שמזכיר את שם אבי הכלה, זה שהזמין אותנו לחתונה. אבן נגולה מהלב. זה עתה זכינו ברשיון  לעבור את הסף, להיכנס אל אולם השמחות: מגישים את המעטפה בשולחן של צד הכלה, זוכים למלמול בלתי מובן, חותמים בספר האורחים מקבלים מין כרטיס שאת תפקידו לא הבנו ונכנסים פנימה.