פרק 32 | איך לא חשבו על זה אצלנו

גשם בקוריאה הוא אירוע די שגרתי. לא כמו אצלנו, מדינה בה גשם יורד רק בחורף ורק בתקופה מאוד קצרה בשנה. כאן אין זה בכלל משנה מהי עונת השנה, קיץ, חורף, סתיו, אביב, תמיד הוא צפוי. כמות המשקעים השנתית הממוצעת בקוריאה יותר מכפולה מאשר בישראל. מהר מאוד למדתי על בשרי כי בקוריאה רצוי לא לצאת מן  הבית ללא מטריה גם אם השמים כחולים, כחולים ללא ענן, ואין גם אפילו  אחד קטנטן שנראה הרחק הרחק באופק וגם אם זה בדיוק באמצע הקיץ ובחוץ חמסין. הגשם בדרך כלל אוהב להפתיע, הוא מגיע פתאום ללא כל אזהרה, או ליתר דיוק לאחר אזהרה קצרה מאוד.  רוח חזקה מתחילה לנשוב. הרוח מתחזקת ומביאה עימה שכבות שכבות של עננים כהים, השמים מתקדרים, הופכים כמעט שחורים, באמצע היום חשיכה יורדת על העיר, זה נראה כאילו קץ העולם מתקרב, ואז תוך מספר דקות גשם עז ניתך ארצה. המילה גשם אינה מתארת את העוצמה. אולי מבול היא המילה היותר מתאימה, מין גשם כזה, שגם בימי החורף הקשים ביותר בארץ לא ראיתי כמותו.

עכשיו אני מבינה מדוע הקוריאנים משתמשים במטריות ענקיות, מזכירות במקצת את השמשיות שעל שפת הים. המטריה הרגילה לא ממש מצליחה להגן מפני הגשם השוטף.

אני והמטריה שבידי לא מצליחים להתגונן מפני הגשם. הרוח העזה הופכת בה ומטלטלת אותה. נרטבת מלפנים ומאחור, מתוך ייאוש מחליטה להיכנס לכלבו המקומי, לבלות שם עד יעבור זעם, בתקווה שיעבור, ומהר.

בפתח הכלבו עומד תור של אנשים מול מתקן מתכתי מוזר. הוא לא היה שם בפעמים הקודמות בהן בקרתי בכולבו. משהו חדש, מה המכשיר הזה עושה? מדוע כולם ממתינים לידו? כדי לא לעשות טעויות מביטה במקומיים, מנסה לפענח את החידה. הם סוגרים את המטריה,  מכניסים אותה אל תוך המתקן, מושכים חזרה וראה זה פלא, המטריה יוצאת עטופה בשקית ניילון שקופה, לא מטפטפת, אין שלוליות, לא משאירה אחריה עקבות.

אני רואה בדמיוני איך נראה שם, רחוק, אצלנו בממלכה מבנה ציבור ביום של גשם, כאשר המים המטפטפים מן המטריות יוצרים מיד שביל, שהופך אט אט לנהר, שיובליו מגיעים לכל חדר וחדר מחדרי המבנה.  ואז בתוך הנהר טובלות הנעלים, שדרכו בתוך השלוליות והנהר הופך לשביל של בוץ.

וכאן. רעיון כל כך פשוט, כמה פשוט וכמה גאוני – איך רעיון כזה לא הגיע אלינו?

יודעת שאין לי ברירה. אם אני רוצה להיכנס פנימה, התנאי הוא מטריה עטופה. נדרכת, מתכוננת לעוד למידה חדשה. אם הם הצליחו, גם אני יכולה. הפעם המלאכה נראית ממש לא מאיימת, לא מסובכת, או ליתר דיוק אפילו ממש פשוטה. אין לי זמן להתלבטויות כי זו שאחרי וזה שאחריה ממתינים גם הם לעטוף את המטריה. אני ניגשת, מכניסה מטריה, מושכת. אוף מה עשיתי, המטריה שלי קצרה, השקית כל-כך ארוכה. איזו בושה, איזו השפלה.

אני מבינה, שכדי לבצע את המלאכה כהלכה אני נזקקת לעוד זמן של למידה. עוצרת בלית ברירה, זזה הצידה, שוב מביטה. מתחילה סוף סוף להבין את הנוסחה. במתקן שני שקעים: שקיות ארוכות – למטריה ארוכה, שקיות קצרות – לקצרה.

מנסה שוב, הפעם הכול עבר בהצלחה.

ליד מתקן השקיות נמצא פח אשפה, הוא מיועד ליוצאים מהכולבו. יוצאים, מפשיטים את המטריה מכסוי הניילון שבו בילתה בעת השהות בחנות, משליכים לפח וממשיכים הלאה.

סדר וארגון הם תכונה שראויה כאן להערצה.