ואם כבר בשירותים עסקינן, הם תמיד, או ליתר דיוק ברוב המקרים, נקיים מאוד, מסודרים ומאובזרים כהלכה. לראשונה הבחנתי בכך לאחר שנחתתי בפעם הראשונה בקוריאה. נכנסתי לשירותים בשדה התעופה ואלו הבהיקו בניקיונם. על הרצפה לא נראתה פיסת ניר. סבון ליד כל כיור, מיכל ענק של מגבות ניר. מראות  ללא כתמי מים עליהן. אז לאלה ששאלו אותי האם יש מים זורמים בכל מקום בקוריאה, ומהי רמת התברואה, את התשובה ניתן לקבל כבר בשדה התעופה.

בקניונים החדשים, שהולכים ונבנים ברחבי העיר,  הם נראים כמו שירותי אורחים של מלון מפואר, עם לובי בו נמצאים כסאות בגובה המתאים כדי לשבת בנחת מול מראות הענק המכסות את הקירות. על שולחנות האיפור סידור פרחים או עציצי סחלבים, שאינם מביישים אף דירה.

אין ספק שהקוריאנים חושבים על הפרטים הקטנים: בתאי השירותים תמיד יהיה מתלה לתיק הנשי, ולעיתים גם מראה ובמקומות אחדים גיליתי עלונים המונחים להם שם לאלה שמתכוונים לשהות בתא קצת מעבר לדקה או שתיים.

בפינת שטיפת הידיים מקומו של הסבון לא נפקד. יש כאלה הנעוצים על מוט ומזכיר תפוח על מקל.

ועוד דבר אחד: האסלה בקוריאה נמוכה מזו המקובלת בעולם המערבי. צריך לזכור שהקוריאנים נמוכים יותר מן המערביים. בפעם הראשונה הגעתי לקוריאה לאחר חניית ביניים בגרמניה. ביליתי מספר שעות במלון הגרמני והבחנתי שמושב האסלה קצת גבוה ממה שאני מכירה, רגלי בקושי נגעו ברצפה.  כשנחתתי בקוריאה והגעתי אל השרותים התכוונתי לשבת על האסלה  ופתאום חשתי תחושת נפילה, פחדתי שעוד רגע ואני מוצאת את עצמי על הרצפה. אבל עוד בטרם הגעתי אליה,  צנחתי אל מושב האסלה שהיה נמוך הרבה מהממוצע.

כל הסיפור על השרותים החל לא משום שהתכוונתי לספר על מגוון השירותים בקוריאה ולא על ניקיונם, אלא כיוון שדווקא כשהייתי שם, או ליתר דיוק בתור לשירותים, הגעתי לתובנות מרחיקות לכת. בפעם הראשונה הבחנתי בתופעה, שמתי לב, הרהרתי, אבל לא מיהרתי להסיק מסקנות. כשזה חזר בפעם השנייה ואחר כך בשלישית  בדיוק באותו אופן, הרגשתי שהגעתי לתובנה אחת שפתחה פתח לפרדוכס אחר.

הם שונים מאיתנו, הם לא יהיו מעולם כמונו ואנחנו כמובן לא נהיה כמותם. הם מדברים על חינוך ליצירתיות ועל חינוך ליוזמה, הם מנסים ללמד יצירתיות אבל יצירתיות והם עדיין לא  נפגשים, לפחות לא בתור לשירותים. אלו כמו שני קווים מקבילים. איך הגעתי מהתור לשרותים לחשיבה על יצירתית ועל יוזמה? לא כל כך מוזר. זה החל בתיאטרון הלאומי של קוריאה ואחר כך קרה פעמים במרכז התרבות ופעם נוספת במוזיאון.

בדרך כלל כאשר נמצאים באולמות של מופעים גדולים, בזמן ההפסקה תור הנשים לשרותים מתארך, מתפתל לו מן השרותים החוצה ונמשך לו ונמשך. ההפסקה קצרה, התור ארוך. הבטתי בתור הארוך בקומה הראשונה ומיד ותרתי, החלטתי לנסות בקומה אחרת. קומת העלייה קטנה יותר אמרתי לעצמי, פחות צופות משמעו תור קצר יותר. עליתי במעלה המדרגות ואכן התור היה קצר בהרבה. נעמדתי בו  וכשהתקדמתי הבחנתי כי  לצידי תא שרותים נוסף והוא ריק. כמעט קפצתי על המציאה. אבל תור זה תור וכמערבית עלי להפגין נימוסים טובים. הפנתי את תשומת ליבה של האישה שעמדה לפני בתור לתא הפנוי. הייתי בטוחה שתקפוץ על המציאה. היא נכנסה ומיד יצאה ושבה לעמוד בתור. לא הצלחתי להבין מה קרה. לא נקי? אין ניר טואלט? מקולקל? החלטתי לבדוק בעצמי, לא סומכת על השיפוט שלה. הכל נראה כשורה, תא נקי, מצוייד בשתי אסלות, אחת לאימהות ואחת לילדים. זהו תא המיועד להורים ולילדים. אז מה הבעיה? עכשיו שעת ערב, אין ולו ילד אחד בקהל, למה לא להשתמש בתא ופשוט לקצר את התור?

לא הצלחתי להבין את ההגיון. השתמשתי בתא, יצאתי ובאופן מפתיע זו שאחרי נכנסה אליו ללא כל בעיה.

לו זה היה קורה רק פעם אחת, הייתי מניחה שזוהי יד המקרה, אבל כשזה קרה פעם ועוד פעם ועוד פעם הבנתי שזהו דפוס התנהגות שקשה לשבור אותו. שקשה לשנותו.

מישהו אמר לי שבקוריאה חוקים לא מגמישים – אסור זה אסור גם אם התא לא ישמש אף אחד. הם לא יכנסו לתא של נכה גם אם התור יתארך וגם לא לתא המיועד לאימהות עם ילדים. חוק זה חוק וסדר זה סדר.  הייתי מוכנה לקבל את ההסבר לולא הכרתי את ההתנהלות בכביש. ידעתי שבכביש זה לגמרי אחרת. אדום זה לא אדום והוא מתגמש ומתקצר בהתאם לסבלנותו של הנהג, וקו הפרדה רצוף זה משהו שלעיתים קרובות הנהג הקוריאני אינו מבחין בו.