פרק 37 | הפאזל הקוראיני

בכל יום נדרשת להרכיב את הפאזל מחדש, התמונה בשלמותה מונחת לפני, אך החלקים כמעט תמיד אינם מתחברים, רבים מהם חסרים, מנסה ליצור אותם בעצמי, פיסה אחר פיסה, מניחה חלק אחד לצד משנהו, מנסה להבין את התמונה.
לעיתים רחוקות מצליחה, בדרך כלל החלקים אינם תואמים. מניחה בצד. מנסה אחרים.
יש והתמונה מתבהרת, חשה תחושת הצלחה. יש והתמונה נשארת מטושטשת, עמומה, ואני מוצפת אכזבה. יש ונותרים חללים רבים, ממשיכה לנסות, שואלת וחוקרת. לא מרפה, שואפת לראות את התמונה בשלמותה.
כשלא מבינים את השפה, כאשר לא מכירים את המנהגים, שוב נדרשים להרכיב את הפאזל, מנסים להשלים את החלקים החסרים.

זמן רב לאחר שהחלטתי כי החיים בקוריאה הם כמו פאזל עבורי, התרחש אירוע שהמחיש לי שוב במלוא העוצמה, כי למרות שאני כאן כבר שנתיים, תחושת הפאזל ממשיכה ללוות אותי. שוב ושוב אני מוצאת את עצמי מנסה להרכיב את חלקי הפאזל, לא תמיד בהצלחה. חלקים רבים חסרים, התמונה השלמה מונחת לפני אך החלקים אינם משתלבים.
יום ראשון, חודש מאי, קוריאה מזמנת לנו בוקר נפלא, שמש אביבית מחייכת, שמים נקיים מעננים. ימים כאלה הם נדירים כאן. אין ספק כי צריך לנצל יום שכזה ולהיות כמה שפחות בין כתלי הדירה, צריך לצאת החוצה ולספוג כמה שיותר קרני שמש נעימה, ליהנות מן הכחול הכחול הזה של השמים. יצאנו ממעוננו לעוד יום של שוטטות בעיר הגדולה. וכמו בכל סיור בעיר חלפנו בדרכנו על-פני כיכר העיר. כשהתקרבנו הבחנו בכוחות עצומים של משטרת ההפגנות. נחש ארוך של אוטובוסים, שנצמדו זה אל זה מבלי להשאיר רווח ביניהם, הקיף את הדשא הירוק והמשיך והתפתל לו לאורכו של רחובה הראשי של העיר, ואחר כך אל עבר התעלה – נחש האוטובוסים הקיף את הרחבה שעל יד התעלה והמשיך לו הלאה. בין האוטובוסים עמדו כוחות עצומים של שוטרי משטרת ההפגנות. מקימים בכל צומת חומה אנושית בלתי חדירה.
אנחנו כבר מורגלים לנוכחותה של משטרת ההפגנות, אנחנו כבר מודעים לעובדה כי "הספורט הלאומי" של הקוריאנים הוא הפגנות. למדנו כבר כי הפגנות הענק נערכות בעיקר בסופי שבוע. אבל בדרך כלל ההפגנות מתחילות בשעות אחר הצהרים והערב. הפעם זה נראה חריג. היערכות כזו בשעת בוקר כל כך מוקדמת, כמות עצומה כזו של כוחות, ברור כי משהו עומד להתרחש. אבל כשלא יודעים את השפה, כשלא מכירים את המנהגים, נשארים עם סימני השאלה וממשיכים מחוסר ברירה הלאה, מקווים שממקום כלשהו תגענה התשובות.
עברנו מאתר לאתר נהנים ממזג האוויר הנפלא, סופגים עוד מעט שמש, תמונות נדירות של העיר עטופה בשמים כחולים כחולים. לקראת הצהרים, לאחר שחזינו בחתונה אליה לא הוזמנו, והשתתפנו בטקס תה שבאופן מקרי הזדמן בדרכנו, הגענו אל המקדש הבודהיסטי הנמצא בטבורה של העיר. מיד כשהתקרבנו חשנו גם כאן במשהו חריג.
התחושה שהיתה בבוקר ונעלמה לה במהלך היום, התעוררה וצפה לה שוב. מין מתח באוויר, משהו לא שגרתי. מחצלות נפרשו אל מחוץ למקדש, המון אדם יושב עליהן, טור ארוך של אנשים משתרך מן הרחוב אל עבר המקדש. המראה מזכיר קצת את יום ההולדת של בודהה, אבל זה כבר נחוג השנה. אז מה קורה כאן היום, אולי חג נוסף, אולי משהו שטרם ידענו על קיומו?
מתקרבים מעט ומבחינים בזרי ענק של פרחים לבנים. זרי פרחים לבנים, אנו כבר יודעים כי בקוריאה משמעותם אבל. אולי מת נזיר בודהיסטי חשוב וכל ההמונים מתכנסים לחלוק לו כבוד? מסתמנת תחושה של כמעט פתרון, תחושה קלה של סיפוק מבצבצת ועולה לה. אנו קרובים, עוד חידה פוצחה, עוד פזל הושלם. אבל רגע, האם יש קשר בין הערכות משטרת ההפגנות לבין המוות? נראה כי יש עוד שאלות שצריכות לבוא על פתרונן, יש עוד חלקים שלא מצאו את מקומם. צריך להמשיך . מתקרבים מעט אל מרכז הרחבה, מתחילים להבחין בפרטים. מתגלה במה ועליה תמונה ממוסגרת בשחור. טור האנשים הארוך והמתפתל מוביל אל הבמה, קבוצות קבוצות הם עולים, כמו בסרט נע, נועצים פרח לבן סביב התמונה, משתחווים פעם ועוד אחת, קדים, ומתקדמים הלאה. הטקס נמשך ונמשך. מתקרבים עוד מעט, סקרנים לדעת מי האיש. מביטים היטב, האיש בתמונה מוכר, כבר ראינו את תמונתו. האיש שאיתי מזהה, זה הנשיא לשעבר, הנשיא רו. הנשיא לשעבר מת. המדינה באבל, נערכים ללוויה ענקית, כוחות ענק נערכים לשמור על הסדר, הושלמה החתיכה החסרה.
כשחזרנו לדירה המחשב הודלק, היינו סקרנים לדעת עוד פרטים, תרנו אחר עוד פיסות של מידע. הכותרת ספקה את כל התשובות – "הנשיא רו התאבד" זעקו הכותרות. ידענו כי הוא נמצא בחקירה בגין לקיחת שוחד, ידענו כי הנשיא הנוכחי הוביל את החקירה נגדו. עכשיו התמונה מתבהרת