פרק 38 | קוריאה נפרדת מהנשיא

במשך כל השבוע המשיכו האוטובוסים להקיף את הכיכר, הופכים אותה למעוז מבוצר, לשטח סטרילי שכף רגלו של איש אינה יכולה לדרוך בה. הם הגנו על המתחם בחירוף נפש. את המעברים, שהאוטובוסים לא יכלו לחסום, חסמה חומת אדם מורכבת משוטרי משטרת ההפגנות. הם ניצבו שם יומם וליל, חמושים במגינים ובאלות. הם לא נחו ממשמרתם. על מה הם נלחמים בנחישות כזו, על מה הם מגנים במסירות כזו? על פיסת דשא.
האבלים, שזירת ההפגנות נכבשה בטרם התעוררו משנתם, החלו אט אט כובשים להם פינה אחרת. הם בחרו את פתח הארמון, שנמצא ממש מול הכיכר, הכריזו על אזור זה כשטח שלהם. הם כבשו אט אט עוד פיסת מדרכה ועוד קצת . הקימו סוכת אבלים ועוד סוכה, הביאו ארגזי פרחים לבנים, תלו סרטים שחורים, הציבו מסכי ענק שהקרינו בכל שעות היום סרטים על חייו של הנשיא, והשמיעו מוסיקת אבל. נערכו לקראת המנחמים. ואלו הגיעו בהמוניהם החל משעות הבוקר המוקדמות. הם ניצבו שם, בדרכם לעבודה, נעמדו בתור הארוך, המתינו לרגע בו יוכלו לגשת ולהתייצב אל מול התמונה, התקדמו אל עבר סוכת האבלים, חלצו נעליהם, עמדו מול תמונת הנשיא, השתחוו פעם ועוד פעם, נעצו פרח, קדו קידה והמשיכו בדרכם. הם הגיעו במשך כל שעות היום, אנשים מבוגרים שקבעו שם את מושבם בפתח המקדש, ילדי בית הספר שהגיעו בקבוצות לאחר יום הלימודים וסתם עוברי אורח.
בשעות אחר הצהרים הלך התור והתארך, והתארך. הם עמדו בסדר מופתי לכל אורכה של הסימטה. ממתינים בדממה לתורם.