המחשבה על מסע לקוריאה הצפונית החל אצלי לפני שנים רבות. לאורך השנים, שקלתי כמה פעמים לבקר בצפון, אולם הכניסה לישראלים היתה בעייתית ומאתגרת. במיוחד חששתי שהצפון קוריאנים עלולים לקרוא את כל מה שפרסמתי עליהם במחקרי. החשש היה לקבל מהם הזמנה לביקור "לימוד מחדש" של ההיסטוריה של קוריאה. עם השנים, התברר שישראלים בודדים החלו לבקר בקוריאה הצפונית בתחילה במסגרת של טיולים מאורגנים כחלק מקבוצות זרות, לרוץ מרתון בפיונגיאנג ולאחרונה, אף קבוצות ישראליות החלו לבקר בקוריאה הצפונית.

פניתי לחברת טיולים בבייג'ינג בבקשה לארגן לי טיול מאורגן פרטי. בהקשר הצפון קוריאני, טיול משמעותו, ששני מדריכים צמודים אליך לכל אורך שהותך בקוריאה הצפונית. הנימוק הרשמי לליווי הצמוד, הוא שלמען ביטחונך, כדאי שיהיו לצדך שני מדריכים. הנימוק הלא רשמי, לפקח עליך ולמנוע מגע בלתי מבוקר עם האוכלוסיה המקומית וגם לספק עבודה למקומיים.

את המסע לקוריאה הצפונית התחלתי מבייג'ינג. ניתן להגיע לפיונגיאנג מרכבת היוצאת מבייג'ינג (24 שעות) או בטיסה של כשעה וחצי. אני העדפתי לטוס, למרות שחודשיים לפניכן, כתבתי עם קולגה, מאמר על חיל האויר הצפון קוריאני. או ליתר דיוק, אי יכולתו של חיל האויר הצפון קוריאני לתפקד.

מייד עם נחיתתי בפיונגיאנג, פגשתי את שני המדריכים שלי, שהיו צמודים אלי מבוקר עד ערב, לאורך כל המסע בקוריאה הצפונית. מכיוון שידעתי את כללי ההתנהגות בקוריאה הצפונית, ביקשתי מהמדריכה הראשית להסב את תשומת ליבי לכללי ההתנהגות הנדרשים בכל מקום ומקום. היא מייד פתחה בהסבר מלומד מה מותר ומה פחות מותר. לדוגמא, איסור על צילומי חיילים והוראות לגבי צילום של תמונות ופסלי המנהיגים ועוד כמה דברים טכניים. למרות שתחום התמחותי היא קוריאה, נאלצתי לשמור על שתיקה חלקית בטיול, ובעיקר להקשיב למה שאומרים מדריכי וגם מה שלא נאמר ומתי. לאורך הטיול, ניסיתי לשאול בדיפלומטיות שאלות עקיפות שמדריכי יכולים לענות, וע"י כך לנסות להבין תהליכים חברתיים בקוריאה הצפונית.

הביקור בגבול
לפני שנים רבות, ביקרתי ב-Panmunjom, האזור המפורז בגבול שבין שתי הקוריאות. בביקורי הראשון באזור, החיילים האמריקאים והדרום קוריאנים המוצבים בזירה, היו מאוד קשוחים ולא אפשרו לתיירים לצלם את כל מה שחפצה נפשם. מאז, ביקרתי עוד כמה פעמים בגבול מהצד הדרום קוריאני, וחשתי שהפיקוח נעשה פחות קפדני. כנראה השלום נוקש על דלתם. לאורך השנים, תהיתי מה קורה בצידו השני של הגבול. במסגרת הטיול לצפון, ביקשתי לבקר בצידו הצפוני של Panmunjom. להפתעתי, הצפון קוריאנים היו יותר פתוחים כלפי המטיילים, ואפשרו להם לצלם כמה שירצו ואת מה שרצו, ואפילו החיילים הצפון קוריאנים, שמחו להצטלם איתם. הרי המטרה החשובה, להעביר את הנרטיב הצפון קוריאני הנדרש ולקדם את התיירות לקוריאה הצפונית. הקצין הצפון קוריאני החביב, שהיה מוכן להצטלם עם כל התיירים, ניסה לקיים איתי שיחה על מה חושבים בישראל על קוריאה הצפונית. השיחה כמעט הגיע למשבר שנפתר בצורה דיפלומטית הומוריסטית כשנשאלתי איפה אני חושב שקוריאה הצפונית מחביאה את הנשק הגרעיני שלה. הוא גם ביקש שאספר בישראל על יופייה של קוריאה ואעודד תיירים ישראלים נוספים לבקר פה.