החשבתם פעם על חברה בה הנשים הן המפרנסות היחידות?
ההניו (Haenyeo) נשות הים של ג'ג'ו חיות באי בעולם סגור של נשים בלבד, המבלות יחד במשך עשרות שנים בליקוט מזון מהים בשיטה יוצאת דופן – צלילה לעומק של עד 20 מטרים ולמשך עד שתי דקות, ללא ציוד ואמצעים אחרים. בצלילותיהן שולות הנשים קיפודי ים, מלפפוני ים, צדפות ועוד. כל אלה יעלו אחר כך על שולחנות האוכל שלהן ושל אחרים, שיקנו את הסחורה.
עיסוק זה עובר מאם לבת כבר כמה דורות. הוא החל במאה ה-18, עת הונהגה מדיניות מיסוי מכבידה מאוד על הדייגים הגברים. כתוצאה מכך פנו הנשים לעסוק בדיג, כיוון שהן היו פטורות מתשלום המיסים. עיסוקן זה של הנשים הפך לפרנסת המשפחה וכך התפתחה באי חברה מטריארכלית.
לאורך חופי האי נמצאים "מועדונים", קבוצות של נשים שיוצאות יחד אל הים. כך מגיל 16-15 ועד יום מותן. יש כאלו שהתחילו ללמוד את רזי הצלילה כבר בגיל 8. רבות מהן מתקרבות לגיל 80 ועדיין צוללות, ולפי רישומי מוזיאון ההאניו שבאי, המרכז את הנתונים על כל הנשים הצוללות, המבוגרת ביניהן שעדיין פעילה היא בת 93!
הנשים מגיעות מידי יום אל הים, מביאות את האוכל שלהן וחולקות אותו ביניהן, מתקלחות יחד עירומות אחרי הצלילה, שומרות אחת על השנייה במעמקים, ומלוות זו את זה במשך כל החיים. קבוצות הנשים מאורגנות במבנה הירארכי ובראש כל קבוצה עומדת מנהיגה שנבחרת על ידי הקבוצה. המנהיגה חייבת להיות בעלת ותק של 30 שנות צלילה והיא נבחרת לכהונה של 10 שנים בלבד, שאינה ניתנת להארכה. המנהיגה נקראת Ocean grandmother והיא זוכה לכבוד רב מהנשים האחרות. הן נשמעות לה, סומכות עליה, והיא מצידה דואגת להן ולכל הכפר שלהן.
עד לפני כשישים שנה הצלילה נעשתה בעירום חלקי, בהמשך עברו הנשים לבגדי כותנה, ורק ב-20-15 השנים האחרונות הן משתמשות בחליפות צלילה שחורות מגומי, המגנות עליהן מפני הטמפרטורה הקרה של המים. הנשים חוגרות על מתניהן חגורה עם משקולות כדי שתוכלנה לרדת למעמקים, ואוחזות בידיהן סכין מתכת מעוקלת עם ידית מעץ, באמצעותה הן חותכות ושולפות את פירות הים. העבודה כרוכה במאמץ פיזי לא קל. הנשים יוצאות אל הים יום יום, ככל שמזג האוויר מאפשר זאת, גם בחורף כשהרוחות חזקות מאוד. הן צוללות במשך 5-4 שעות, ואחר כך סוחבות את השקים המלאים בפירות ים, במשקל עשרות קילוגרמים. זוהי ממש מלחמה מול הגבולות האנושיים, וחלקן משלמות עליה מחיר בריאותי כבד, בבעיות שלד ונשימה.
תקופת הכיבוש היפני באי ג'ג'ו הייתה קשה במיוחד (1910-1935). האיכרים נדרשו להעביר לכובשים חלק ניכר מהיבולים החקלאיים שלהם, כך שבלית ברירה הפכו הצלילה והדייג למקור הפרנסה העיקרי. העול שנפל על הנשים היה כבד – פרנסת כל המשפחה המורחבת, כולל הדאגה להורי בעליהן. כתוצאה מכך הפכו הנשים הצוללות לחוד החנית בהתנגדות לכיבוש היפני.
בתקופות הקשות של האי הנשים עבדו קשה לפרנסת המשפחה ואילו הגברים שמרו על הילדים, גידלו פרה או שתיים ובעיקר התבטלו. רבים מהם התמסרו לשתיית אלכוהול והתוצאות של אלימות וגירושין לא בוששו לבוא. במדינה שבה גבר גרוש יכול להתחתן מחדש, ואילו אישה גרושה נחשבת נחותה ומנודה, הפכה החברה הנשית של קבוצות הצלילה להיות עמוד התווך של תמיכה הדדית.
קודם
הבא
