בחודשיים האחרון פתחו מוזיאונים ומרכזי אמנות רבים את התערוכות והארכיונים שלהם והעלו אותם לרשת. אחד מבין המרכזים שהצטרפו למגמה זו הוא הנשיונל גוגאק סנטר (National Gugak Center) – המרכז הלאומי של קוריאה למוסיקה מסורתית – שבשבועות האחרונים מעלה לעמוד היוטיוב שלו הופעות והקלטות מקצועיות באיכות מעולה של מגוון הכלים והרפרטואר של המוסיקה הקוריאנית. זוהי הזדמנות מעולה להכיר את הכלים האלה מקרוב.

הכלים הקוריאניים המסורתיים מיוחדים ויפהפיים. במהלך שהותי בקוריאה למדתי באופן מלא שניים מהם: גיאגום, כלי המיתר, ובוק, כלי ההקשה, וניסיתי כלים נוספים. ואני יכולה לספר ממקור ראשון דבר שלא רבים יודעים – שהנגינה על כלים קוריאניים כואבת במיוחד… מזה 12 שנה אני לומדת מוסיקה ואצבעותיי סבלו לא מעט בימי אימון, אך בהחלט לא הייתי מוכנה לסימני הכאב ברגל לאחר שעתיים של אימון בכלי הקשה, או לשלפוחיות לאחר שיעור גיאגום, שרק קרח המוצמד ליד יכול להקל על הכאב שהן גורמות. וכל זה לא ישתווה אפילו לכתמים הסגולים והפצעים שראיתי על ידיהם של חבריי הסטודנטים. אין ספק שהיכולת הקוריאנית לעבודה קשה מקבלת ביטוי ממשי באמנות כלי הנגינה הקוריאניים.

כלי הקשה

כלי הקשה הם הבסיס של כל המוסיקה הקוריאנית בכלל ושל הגוגאק בפרט. נמצא אותם בכל מקום: במקדשים בדמות הכלים שבהם משתמשים הנזירים בזמן הפולחן והתפילה, אצל פשוטי העם בחבורת חוואים שמנגנת בפסטיבלים, בארמונות ככלי ליווי לאנסמבל המנגן, ברחוב לצד האיש שמבצע פאנסורי (מעין אופרה קוריאנית) וגם במוסיקה הקוריאנית המאוחרת יותר: ככלי נגינה המלווה יצירות סולו וכחלק מז'אנר מיוחד לכלי הקשה שנקרא סאמולנורי (Samulnori).

הכלי הראשון, הנפוץ והחשוב ביותר, שמופיע כמעט בכל מקום במוסיקה הקוריאנית, הוא הג'אנגו (Janggo), כלי הקשה בצורת שעון חול עם שתי יריעות עור שעליהן מקישים בשני מקלות, האחד מעוגל בסופו והוא בעל צליל חזק ועמוק (Koong) והשני דק וארוך ובעל צליל קצר וגבוה (Tak). כאשר הג'אנגו מלווה כלי סולו ולכן צריך צליל חלש יותר, הנגן ישתמש רק במקל הדק ובצד השני יקיש בידו.