במשפחה שלי מוסיקה היא הדבר החשוב מכל, וכבת למשפחת מוסיקאים ידעתי תמיד שזה מה שאעשה בחיים. במהלך השנים למדתי לנגן כמעט כל מוסיקה שיכולתי: קלאסי, ג'אז, אנדלוסי, פופ, מוסיקה ישראלית. גם כשפניתי ללימודים גבוהים לא עלתה כלל האפשרות שאעזוב את המוסיקה, ועם זאת בחרתי דווקא להרחיב מעבר לעולם הביצוע המוסיקלי וללמוד מוסיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. עוד מהשנה הראשונה של לימודיי לתואר חלמתי על הרגע שבו אוכל לשלב בין האהבה העצומה למוסיקה והאהבה לקוריאה, שהחלה להנץ בי בדיוק באותה תקופה. כיום, זכיתי ואני משלבת את שתי האהבות האלו במחקר, בלימוד ובעבודה. בסדרת הכתבות הבאה אציג בפניכם את עולם המוסיקה הקוריאנית (המסורתית והפופולרית), בתקווה שתמצאו בה, כמוני, עולם עשיר ומופלא של צלילים חדשים.

הקיי-פופ (Kpop – Korean Pop, מוסיקת פופ קוריאנית) זוכה בעולם לפופולריות עצומה שרק הולכת וגדלה, השם של להקת הבנים BTS נשמע גם מחוץ לקהילות הנישתיות של חובבי הקיי-פופ, ומיליוני תיירים מבקרים כל שנה בקוריאה בעקבות החשיפה לתרבות הפופ הקוריאנית.

כשאנשים שומעים שאני מתעסקת במוסיקה קוריאנית מסורתית אני נתקלת בתגובה נדהמת. מובן שאני מאזינה גם למוסיקת הפופ, וכמוסיקולוגית חוקרת במידה שווה את התרבות המסורתית והתרבות הפופולרית, אבל המוסיקה שכדי ללמוד אותה נסעתי לצד השני של העולם היא המוסיקה המסורתית, והיא גם אהבתי הראשונה והגדולה ביותר בכל מה שקשור לקוריאה.

בניגוד למוסיקה מסורתית אינדונזית, מקסיקנית או הודית, שנחשבות פופולריות בחוגי המחקר ובתרבות הפופולרית בישראל ובעולם, המוסיקה הקוריאנית המסורתית אינה זוכה כמעט להאזנה או למחקר, ולכן ההפתעה מובנת ואף מתבקשת. אלא שאפילו קוריאנים מופתעים מאוד כשהם שומעים שאני לומדת מוסיקה קוריאנית מסורתית. הוגנבו לעברי מבטים לרוב בהופעות שפקדתי ובדרך לחדרי האימון, הוצגתי לא אחת בתור "הזרה שלומדת מוסיקה מסורתית", וכשביקרתי בבית קפה בבוסאן, שכל קירותיו תקליטים, בעל המקום התרגש כל כך לשמוע שאני סטודנטית למוסיקה מסורתית שהוא חיפש במשך דקות ארוכות תקליטים להשמיע עבורי.

הסיבה שקוריאנים מופתעים היא העובדה שגם בקוריאה עצמה לא מדובר בז'אנר פופולרי או נפוץ כל כך, בייחוד לעומת מוסיקת  הקיי-פופ, אשר רוב מעריצי תרבות קוריאה מגיעים בעקבותיה והקוריאנים רגילים "לשווק" אותה כחלק משמעותי מהתרבות שלהם. ישנם קוריאנים שפגשתי שמעולם אפילו לא ראו הופעה מסורתית במו עיניהם (מלבד בטלוויזיה) ו/או לא ידעו להבדיל בין הכלים השונים, או לקרוא בשמם.

התחום שבו אני מתמקדת כמוסיקולוגית נקרא אתנומוסיקולוגיה, שהתיאור הידוע מסביר אותו כ- "The study of people making music", כלומר: חקר האנשים שיוצרים מוסיקה. כל אתנומוסיקולוג יודע, שעל מנת להבין תרבות מוסיקלית לעומקה עליך לנסוע אל מקור יצירתה, כאשר אתה חמוש בהבנת השפה ובהכרה של תרבות הקהילה אותה אתה נוסע לחקור וללמוד מבפנים. לכן במשך שלוש שנים למדתי את התרבות והשפה הקוריאנית לעומקן והתחלתי לחקור, כאשר אני מכינה את עצמי לנסיעה שבה קיוויתי לקבל את התשובות לשאלות שניקרו בי עוד מהפעם הראשונה שבה התוודעתי למוסיקה הקוריאנית המסורתית. בתקופת שהייתי בקוריאה זכיתי ללמוד את ההיסטוריה, העקרונות והמאפיינים של המוסיקה המסורתית, במקביל ללימודים מעשיים על שני כלים (בז'אנרים שונים). את הידע שאספתי אחלוק איתכם כאן ובפרקים הבאים בסדרה.

על מנת להבין כל מוסיקה שבעולם, יש קודם כל להבין את העקרונות שעליהם היא מתבססת. לכן, כשלב ראשון, אציג בפניכם את העקרון המרכזי של מוסיקה קוריאנית שהוא: אמנות מורכבת (Composite Art Form)

המוסיקה המסורתית נקראת בקוריאנית גוגאק (Gugak), מילה שמשמעותה באנגלית Performing Art – אמנות הביצוע, שהמוסיקה עצמה היא רק חלק ממנה. שלושת המרכיבים הבסיסיים של הגוגאק הם כלי הנגינה, הקול, והריקוד. כל חלק ממלא תפקיד שווה וכולם יחד יוצרים את המוסיקה הקוריאנית המסורתית. במילים אחרות, עבור הקוריאנים הריקוד הוא חלק בלתי נפרד מהמוסיקה, ויחד הם יוצרים יצירה אמנותית שלמה; עקרון שעוד נדון בו בהמשך בהקשר של מוסיקה קוריאנית פופולרית.

הז'אנר המסורתי שבו ניתן לראות בבירור את "השילוש הקדוש" הוא הפנסורי (Pansori), מעין אופרה קוריאנית: סיפור נרטיבי, שחלקו מסופר וחלקו מושר, ומבוצע בידי זמר (או שניים), מלווה בכלי הקשה.

המוסיקה המסורתית כאן היא לא רק השירה עצמה. זוהי במה מינימליסטית, ודאי בהשוואה לאופרות מערביות, וכל דבר בה הוא חלק אינטגרלי מהיצירה הכללית: כלי הנגינה המלווה: בוק (Buk), הקול של המבצעת, והריקוד. כך גם התנועות התיאטרליות שהיא מציגה בהן את הסיפור והדרמטיות בה היא שרה, ואפילו המניפה שהיא מחזיקה ביד, שמלבד השימוש התיאטרלי יש לה גם ערך מוסף למוסיקה עצמה. כמובן ישנם עוד מאפיינים, שאסביר בפירוט בפרקים הבאים, כמו קולות התגובה שמשמיע הנגן המלווה, המקצב שהוא מקיש והצלילים המוסיקליים עצמם.

כל דיון על מוסיקה קוריאנית חייב להתחיל בהבנה המלאה שמדובר במולטי-אמנות: כלי הנגינה חשוב כמו הריקוד, שחשוב כמו הקול, וכולם יחד מרכיבים יצירה שגדולה מסך חלקיה. כאשר מתייחסים לפנסורי כז'אנר מוסיקלי, מתכוונים לא רק למוסיקה עצמה אלא גם למניפה, לקצב התיפוף, לתנועות, ולכל המכלול השלם של הביצוע. ברגע שהעיקרון הזה מופנם במלואו מתאפשרת הבנה אמיתית של המוסיקה הקוריאנית. כמו שהתרבות הקוריאנית שונה מהתרבות המערבית, כך גם המוסיקה מתבססת על עקרונות אחרים – זהו עולם אחר וחדש.

עקרון האמנות המורכבת בסיסי כל כך במוסיקה קוריאנית, שהוא מתקיים לא רק באמנות המסורתית אלא מצא את דרכו גם אל המוסיקה הפופולרית. איך יודעים שמשהו מסויים הוא מאפיין קריטי? כאשר ניתן להשתמש בו כרפרנס (אזכור) והצופה יידע בלי היסוס במה מדובר. זהו בדיוק המקרה בשיר הקיי-פופ הבא, מאת הלהקה iKON, כשכדי ליצור אזכור לפנסורי שיובן על ידי הצופים, הראפרים משתמשים לא רק במילים עצמן (שם השיר בקוריאנית והפזמון הוא שורה מתוך פנסורי מפורסם), אלא גם בקצב של התוף וכמובן מחזיקים מניפה ביד.

כאן אמנם מדובר באזכור מובהק למוסיקה מסורתית, אבל גם שירי פופ קוריאני אחרים ממשיכים את העקרון הזה – ולמען האמת, כמעט רובם: הרי כמעט לכל שיר קיי-פופ מוצמדת כוריאוגרפיה, ולא בכדי. בדיוק כפי שציינתי בהתחלה, עבור הקוריאנים הריקוד הוא חלק אינטגרלי מהמוסיקה עצמה ולא "סתם" נלווה, והחיבור יתקיים בין אם מדובר בפנסורי מהמאה השש עשרה, או בקליפ שיצא לאחרונה ליוטיוב.

—

לאחר שהצגתי את העקרון המרכזי, הפרק הבא יעסוק במרכיב הראשון של הגוגאק והוא כלי הנגינה. בפרקים הבאים בסדרת הכתבות אציג בפניכם את שלושת המרכיבים הבסיסיים שהזכרתי (כלי הנגינה, הקול, הריקוד) ולאחר מכן את הז'אנרים השונים ומאפיינים נוספים של הגוגאק והמוסיקה הקוריאנית אז והיום, בציון ההקשר ההיסטורי והתרבותי, וכמובן בליווי קטעים להאזנה ותמונות. מוזמנים להצטרף אליי למסע מרתק!