פרזיטים | סקירה אישית | הלהיט שגנב את ההצגה בפסטיבל קאן
אם אתם חובבי קוריאה או קולנוע קוריאני בוודאי שמעתם על הלהיט האחרון מפסטיבל קאן ״פרזיטים״. דרמה מרובת הפתעות שמכניסה אתכם בסערה לעומק ההוויה התרבותית והחברתית הקוריאנית.
אחת הדמויות המרכזיות בעולם הקולנוע הקוריאני הוא הבמאי בונג ג'ון הו, שביים בין השאר את The Host ואת "זכרונותיו של רוצח". סרטו האחרון, "פרזיטים", שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן (הסרט הקוריאני הראשון שזכה בפרס זה), והסרט שפתח את פסטיבל הקולנוע בירושלים, מוקרן עתה בבתי הקולנוע בישראל. כבר לפני כמה חודשים, בשהותי בקוריאה, נראו במרחב הציבורי פרסומים רבים לסרט ולא הפסיקו לדבר עליו. מצד אחד הדבר הגיוני, בזכות שם הבמאי, יחד עם זאת גם לא מובן מאליו, בהתחשב בביקורת החותכת שהוא מעביר על החברה הקוריאנית. אפילו לי, כצופה מהצד, שאינה קוריאנית אבל מכירה מספיק כדי להבין, היא הייתה נוקבת עד צמרמורת, על אחת כמה וכמה עבור מי שהיא מכוונת אליהם.
למה חשוב להבין את קוריאה כדי להבין את הסרט, ולראות את הסרט כדי להבין את קוריאה?
קוריאה היא מדינה של ניגודים, ואחד הניגודים הבולטים בה הוא זה שבין הדרמות הקוריאניות (אופרות הסבון), אשר ברובן סיפור סינדרלה מתקתק, לבין עולם הקולנוע הקוריאני, שהוא ברובו נוקב ואלים. הבמאי בונג ג'ון הו ידוע בקוריאה ובעולם בעיקר בזכות שני דברים: ההומור הציני, כמעט סלפסטיקי, שמופיע גם ברגעים ה"לא ראויים" לכאורה (כמו למשל בסרט האימה The Host) ובכך יוצר דיספונקציונליות שמבקרת את הז'אנר עצמו. הדבר השני הוא בכך שהוא יוצר סרט על נושא מסוים, לרוב נושא רגיש, כאשר כמעט בדרך אגב, בסצנות צד שקל מאוד לפספס, הוא מעביר לצופים את הסיפור האמיתי שהוא היה רוצה שיחוו.
זה המצב גם בסרט "פרזיטים" (Parasite). מבחינת הקו העלילתי, הסרט מספר על בחור ממשפחה ענייה שמקבל הזדמנות לעבוד כמורה פרטי בבית עשיר, והוא מנצל את ההזדמנות הזאת עד הסוף. זה גם מה שמופיע בטריילר וזה כל מה שאתם צריכים לדעת על העלילה לפני שאתם צופים בסרט. הבמאי עצמו ביקש שייכתב בפרסומי הסרט שיש להיזהר מספוילרים. אחרי צפייה בסרט הבנתי גם שאי הידיעה היא לא רק כדי ליהנות מהסרט, אלא מהותית כדי להפנים את המסר שלו במלואו. בסקירה זו אשתדל כמיטב יכולתי להיזהר מספוילרים, ועם זאת לתת לכם מושג כלשהו בנוגע לסרט, שללא ספק יהיה גם הוא ברשימת הסרטים החשובים שיצאו מקוריאה הדרומית.
רבים וטובים ביקרו את הסרט
הבמאי בונג ג'ון הו בראיון עם כתב וואלה! הסביר שישנם ניואנסים שרק קוריאנים, או לפחות אלה שמכירים את קוריאה היטב, מסוגלים לקלוט מהסרט; ואליהם הוא מכוון. ברגע שאתה מודע לסימנים האלה, המשמעות של הסרט משתנה. אם להשתמש במטפורת האקדח היורה במערכה השלישית, כאן ברור שיש אקדח שהולך לירות. העניין הוא לזהות מה האקדח. בלי ספוילרים, קבלו כמה אקדחים תרבותיים שמופיעים בסרט:
ריח
מוטיב שחוזר על עצמו לאורך הסרט הוא עניין הריח. "כולכם מריחים אותו הדבר", "אני לא יכול לסבול את הריח.. כמו של הרכבת התחתית". ברכבת התחתית של סיאול נוסעים בממוצע 6 מיליון איש בכל יום. מי שהיה בקוריאה ונסע ברכבת התחתית בשעות הלילה, הריח את ריחות האלכוהול והברביקו האופפים את הקרונות. חייבים להודות שהריח באמת לא נעים! הסלידה הברורה של המעמד העשיר מהריח מתפרשת כיותר מסתם צחנה – זאת סלידה מדרך חיים. דרך שבה חיה רוב אוכלוסיית קוריאה, שלא יכולה להרשות לעצמה נהג פרטי. ההתנשאות הינה אמיתית, ולכן לא מפתיע שהריח משחק תפקיד חשוב כל כך בסרט – דווקא מכיוון שהוא סימן מייצג שרוב קוריאה לא רק מזהה אותו אלא גם משתייכת אליו.
אפרסקים
החברה שהתעקשה שאבוא איתה לראות את הסרט (ככל הנראה בדיוק מאותן סיבות שאני כותבת כאן: כדי להסביר) גם התעקשה לאחר הסרט שאבדוק מה משמעות האפרסק, מדוע דווקא הפרי הזה מעורר עניין. ובכן, ידוע שפירות הם דבר יחסית יקר בקוריאה, ואכן הם מופיעים בסרט כסמל סטטוס של עושר: הפירות שהם אוכלים בלי סוף. לעומתם חטיף הכלבים שרואים באחת הסצנות (מזכיר את חטיפי הלעיסה הקוריאניים הזולים) הוא בעצמו אמירה על כך שאפשר להוציא את עצמך מהעוני אבל להוציא את העוני ממך זה דבר אחר. בקוריאה, האפרסק מסמל שמחה ועושר, מנגד גם נחשב לפרי שמגרש רוחות. קשה לפקפק באיכותו של סרט שבו הכול, עד רמת הפרי הנאכל, מחושבים ומתוכננים מראש.
קודם
הבא
התכנית
מכיוון שאין דרך לדבר על הביקורות האמיתיות שבסרט בלי לתת ספוילר, אכתוב על נושא שלישי שנוגע-לא-נוגע בעניין: "התכנית". מוטיב חוזר בסרט הוא דיבורים על תכניות. "לא לפי התכנית", "מה התכנית שלך", "לפי התכנית שלי XXX". כפי שציינתי, שום דבר אינו מקרי. אזכורים על האובססיה לתכנית בסרט על המעמדות הקוריאניים מדליקים נורה לכל אדם שיודע אפילו מעט על ההיסטוריה הקוריאנית: התכנית הכלכלית של דרום קוריאה, שנקראת גם תכנית חמש השנים, שהחלה בשנת 1962. התכנית אמנם הצליחה בסופו של דבר לבנות מדינה עם אחת הכלכלות החזקות ביותר בעולם, מנגד יצרה גם עוני גדול, מעמדות, ופערים חברתיים ותרבותיים שנוצרו במעבר המהיר מחברה חקלאית מסורתית לחברה עירונית מודרנית. האם התכנית עבדה, נכשלה, או אולי עדיף היה לולא הייתה בכלל תכנית? שאלות שהסרט דן בהן בעקיפין ובגלוי.
נקודה אחרונה
לבמאי בונג ג׳ון יש יכולת מדהימה לייצר דמויות עגולות שמאפיינות את הקולנוע הקוריאני. הביקורת בסרט הינה ביקורת על הסיטואציה ומה שהוביל אליה, ולא על האנשים עצמם. גם כשמתרחשים אירועים קשים, הצופה לא מבקר את הדמויות עצמם, אלא את הדרך שהובילה אותם לכך. אין "רעים" או "טובים" ואתה לא יודע מי האשם, אם כולם אשמים ו/או אם אין אשמים בכלל. כולם מסובכים ואנושיים – תמימות ואגואיזם, קור לב ואכפתיות, ומה שנחשב כשגעון הוא בעצם הנורמליות היחידה.
קוריאה מפורסמת בעולם בזכות הפופ הנוצץ, הדרמות היפות, הטלפונים המשוכללים ושאר פלאי הטכנולוגיה. סרטים כמו "פרזיטים" מזכירים לנו הצופים שישנה מציאות אחרת בקוריאה ממה שהיינו רוצים להאמין.
מומלץ בחום לצפייה ע״י צוות Explore Korea
כתבה: נוה כליל החורש, תמונות: סרטי נחשון
נוה כליל החורש
מומחית למוסיקולוגיה קוריאנית. בעלת אהבה גדולה לקוריאה, שהפכה בשלב מסוים מתחביב למקצוע. גרה בסיאול שם למדה מוסיקה קוריאנית מסורתית באוניברסיטת סיאול ובאוניברסיטה לאומנויות של קוריאה. כיום, עוסקת ביצירת שיתופי פעולה בין ישראל ודרום קוריאה בתחומי המוזיקה והתרבות.
