קוריאנים אוהבים מאוד לשיר. כראוי לדבר שמעמדו כמעט כשל ספורט לאומי, כל מי שמבקר בסיאול יראה עשרות אלפים (ואולי אפילו מאות אלפים) שלטים של הנורבנג (Norae-bang) של הם הגירסה הקוראנית  לחדרי הקריוקי, הנמצאים בכל פינה. לצופי הטלוויזיה מוצע מגוון תוכניות בידור ותחרויות ריאליטי של שירה – כל תכנית בידור קוריאנית שנייה תהיה קשורה לשירה ולמוסיקה בדרך כלשהי, וכמובן – כל להקות הקיי-פופ, זמרי הטרוט (ז'אנר מוסיקת פופ בקוריאה), ומגוון עצום נוסף של זמרים וזמרים-יוצרים (singer-songwriters).

גם על הז'אנרים האלה עוד נדבר, אך ההתחלה היא כמובן בשירה המסורתית הקוריאנית – אמנות מיוחדת במינה, שטומנת בחובה רבים ממאפייני המוסיקה הקוריאנית, שבתורם מייצגים משמעויות תרבותיות, מגדריות וחברתיות. במילים אחרות, הבנה של המוסיקה הקוריאנית המסורתית עוזרת להבנה של התרבות הקוריאנית וערכיה.

טכניקות השירה המסורתית בקוריאה מגוונות מאוד ומשתנות לפי סוג המוסיקה אותה מבצעים, האזור שממנו הגיע השיר ואפילו לפי מין המבצע, כמו למשל טכניקות שמבוצעות בידי גברים וטכניקות שנחשבות "נשיות". עם זאת, ישנן טכניקות כלליות יותר ועליהן אספר בהרחבה.

השירה הקוריאנית המסורתית מאופיינת ברובה בוויברטו (תנודה ותנועה מצליל לצליל), מעבר בין צלילים גבוהים שמגיעים מהראש (Head voice) לצלילים נמוכים שמגיעים מהחזה (Chest voice), וקול האסקי (קול צרוד). בניגוד למוסיקה המערבית המוכרת לנו, כמו אופרות, שירה קלאסית ושירי פופ, בהם הצליל הוא נקי ויש מעברים ברורים, השירה המסורתית הקוריאנית ברורה פחות. ישנו צליל שנקרא "הצליל הנכון", או "צליל הבסיס", והמטרה היא להגיע אליו – ולכן קשה מאוד לכתוב את השירים הקוריאניים בתווים מערביים.

כאשר למדתי שירה מסורתית בקוריאה, לא התאפשר לי כמובן ללמוד איך להפיק את הקול העמוק של זמרי הגוגאק, טכניקה עליה הם עובדים מגיל צעיר מאוד. מה שכן למדתי הוא את המלודיות עצמן; לאורך כל השיעור השתמשה המורה שלנו בידה כדי לסמן את הדרך שבה עלינו לשיר. יד למעלה – עלייה, יד למטה – ירידה. לעיתים קרובות היא גם סימנה ביד מדרגות, קפיצות ועוד. הלמידה היא לא מתוך תווים אלא לימוד של הצליל הנכון ושל הדרכים להגיע אליו.

לפעמים, בעיקר בשיח סנטימנטלי על מוסיקה קוריאנית, הצליל שאליו צריך להגיע ייקרא האן  (Han) – מילה שקשה לתרגם במדויק, ומשמעותה צער עמוק (Sorrow). הזמר או הזמרת ינסו להגיע לצליל עמוק מאוד (גבוה או נמוך, לרוב נמוך), שלקוריאנים מסמל את המהות של הצער והסבל שהם עברו.