צליל ותנועה – מסע עומק למוסיקה קוריאנית מסורתית
קוריאנים אוהבים מאוד לשיר. כראוי לדבר שמעמדו כמעט כשל ספורט לאומי, כל מי שמבקר בסיאול יראה עשרות אלפים (ואולי אפילו מאות אלפים) שלטים של הנורבנג (Norae-bang) של הם הגירסה הקוראנית לחדרי הקריוקי, הנמצאים בכל פינה. לצופי הטלוויזיה מוצע מגוון תוכניות בידור ותחרויות ריאליטי של שירה – כל תכנית בידור קוריאנית שנייה תהיה קשורה לשירה ולמוסיקה בדרך כלשהי, וכמובן – כל להקות הקיי-פופ, זמרי הטרוט (ז'אנר מוסיקת פופ בקוריאה), ומגוון עצום נוסף של זמרים וזמרים-יוצרים (singer-songwriters).
גם על הז'אנרים האלה עוד נדבר, אך ההתחלה היא כמובן בשירה המסורתית הקוריאנית – אמנות מיוחדת במינה, שטומנת בחובה רבים ממאפייני המוסיקה הקוריאנית, שבתורם מייצגים משמעויות תרבותיות, מגדריות וחברתיות. במילים אחרות, הבנה של המוסיקה הקוריאנית המסורתית עוזרת להבנה של התרבות הקוריאנית וערכיה.
טכניקות השירה המסורתית בקוריאה מגוונות מאוד ומשתנות לפי סוג המוסיקה אותה מבצעים, האזור שממנו הגיע השיר ואפילו לפי מין המבצע, כמו למשל טכניקות שמבוצעות בידי גברים וטכניקות שנחשבות "נשיות". עם זאת, ישנן טכניקות כלליות יותר ועליהן אספר בהרחבה.
השירה הקוריאנית המסורתית מאופיינת ברובה בוויברטו (תנודה ותנועה מצליל לצליל), מעבר בין צלילים גבוהים שמגיעים מהראש (Head voice) לצלילים נמוכים שמגיעים מהחזה (Chest voice), וקול האסקי (קול צרוד). בניגוד למוסיקה המערבית המוכרת לנו, כמו אופרות, שירה קלאסית ושירי פופ, בהם הצליל הוא נקי ויש מעברים ברורים, השירה המסורתית הקוריאנית ברורה פחות. ישנו צליל שנקרא "הצליל הנכון", או "צליל הבסיס", והמטרה היא להגיע אליו – ולכן קשה מאוד לכתוב את השירים הקוריאניים בתווים מערביים.
כאשר למדתי שירה מסורתית בקוריאה, לא התאפשר לי כמובן ללמוד איך להפיק את הקול העמוק של זמרי הגוגאק, טכניקה עליה הם עובדים מגיל צעיר מאוד. מה שכן למדתי הוא את המלודיות עצמן; לאורך כל השיעור השתמשה המורה שלנו בידה כדי לסמן את הדרך שבה עלינו לשיר. יד למעלה – עלייה, יד למטה – ירידה. לעיתים קרובות היא גם סימנה ביד מדרגות, קפיצות ועוד. הלמידה היא לא מתוך תווים אלא לימוד של הצליל הנכון ושל הדרכים להגיע אליו.
לפעמים, בעיקר בשיח סנטימנטלי על מוסיקה קוריאנית, הצליל שאליו צריך להגיע ייקרא האן (Han) – מילה שקשה לתרגם במדויק, ומשמעותה צער עמוק (Sorrow). הזמר או הזמרת ינסו להגיע לצליל עמוק מאוד (גבוה או נמוך, לרוב נמוך), שלקוריאנים מסמל את המהות של הצער והסבל שהם עברו.
צ'ונגסון ארירנג, גרסה לשיר העממי "ארירנג" שנחשב להמנון הבלתי רשמי של קוריאה.
השירה הקוריאנית מחקה את הטבע ואת כלי הנגינה, למשל ציוץ ציפורים או תוף. בשלב מסוים כלי הנגינה החלו מצדם לחקות את השירה, וכך נוצר מצב שבו בעצם הקול נחשב לכלי נגינה לכל דבר ועניין. היו מקרים שבהם הזמרים השתתפו בהרכב ונחשבו ל"כלי נגינה מן המניין". הזמרים הקוריאניים המסורתיים מסוגלים לשיר בעוצמה רבה ולהחזיק צליל לאורך זמן רב מאוד, ממש כמו כלי נגינה אמיתיים. כחלק בלתי נפרד מלימודי הפאנסורי (האופרה הקוריאנית) יש ללכת למפל מים ולשיר לידו באופן שקול השירה יגבר על קול המפל, שיטת לימוד שנשתמרה ומשתמשים בה עד היום. זמרים רבים מתאמנים בשיטות רבות נוספות כדי להפיק צליל שיכול להגיע לאורך של 30 שניות ויותר
סונג סו-הי, זמרת שירה מסורתית ידועה ואהובה מאוד בקוריאה. שימו לב לקול ההאסקי ולאיכות המיוחדת, ובעיקר לחיקוי של חליל הדגום, אותו היא מסוגלת לבצע גם כאשר היא מבצעת שירים מודרניים
כאשר מדברים על עקרון ה"קול" בגוגאק (המוסיקה המסורתית הקוריאנית), לא מדברים רק על הזמרים עצמם אלא על הפקת קול באופן כללי, מה שכולל בתוך העקרון הזה תופעה מעניינת במיוחד שנקראת צ'ו-אים-סה (Joo-Imm-Sae). דמיינו שאתם נמצאים בהופעה, והזמר או הזמרת ביצעו משהו מרשים במיוחד. אם מדובר בהופעת ג'אז, אולי תמחאו כפיים גם אם זה באמצע הקטע. בראפ, אולי תצעקו "Yo!" לזמר. אבל בהופעה קלאסית הדבר נחשב לחוסר נימוס מובהק. לא כך במוסיקה המסורתית הקוריאנית: כאשר הזמר שר, הקהל מגיב לו בקריאות עידוד כמו "קדימה!", "איזה יופי", "כל הכבוד", וקריאות נוספות שמטרתן לעודד את המבצע ולכבד אותו. את הקריאות האלו יש לקרוא במקומות מסוימים וכיום לא תמיד הקהל יודע מתי לעשות זאת, כמו שאכן קרה באחת ההופעות שבה צפיתי יחד עם הכיתה שלי. אחד מהתלמידים בכיתה, זמר מסורתי בעצמו, הציל את המצב בכך שדאג לקרוא את כל הקריאות האפשריות לאורך השיר, ולהציל את המצב.
שיר עממי בביצוע הרכב כלי נגינה. שימו לב לקריאות העידוד מהקהל בסיומו של כל משפט. בתחילה אדם אחד קבוע ולקראת הסוף אנשים נוספים שהצטרפו, בהם כותבת מאמר זה.
הריקוד
במוסיקה הקוריאנית הריקוד הוא חלק בלתי נפרד מהמוסיקה ותנועותיו של הזמר במהלך השירה חשובות מאד. הזמרים ידגישו את שירתם בתנועות ריקוד מסורתיות שבהן הידיים זזות מצד לצד באלגנטיות, כאשר כף היד מושטת החוצה. אם הזמר מחזיק מניפה, הוא ישתמש גם בה כאביזר נלווה לתנועות הריקוד. מי ששם לב, גם בקטע שהבאתי כאן הזמר מזיז את ידיו בשלב מסוים ממש כבריקוד, על אף שהוא יושב על הרצפה.
הריקוד הקוריאני המסורתי עליו מתבססות תנועות אלו הוא עדין ואלגנטי, ויש שאף יגידו שהוא משעמם. הרקדניות זזות באיטיות, רגל אחר רגל, מסתובבות הרבה, ותנועותיהן מחושבות מאוד. לעיתים קרובות (בייחוד בריקודים המסורתיים יותר) הידיים יהיו מכוסות בבד. סגנון הריקוד הזה היה קיים גם בקרב האליטה, גם במקדשים וגם בכפרים, והוא אחד מסגנונות הריקוד המסורתיים המייצגים מבין סגנונות רבים ושונים.
לעיתים הריקוד גם משלב כלי נגינה. ז'אנר שנחשב מסורתי בקוריאה, אך למען האמת הומצא במאה השנים האחרונות, הוא ריקוד הג'אנגו – ריקוד שמשולב בו כלי ההקשה ג'אנגו. עם זאת, דווקא את הריקוד הקוריאני המסורתי העתיק ביותר אנחנו בעצם מכירים: שמו קאנג-קאנג-סולה (Kangkangsullae) והוא מזכיר מאוד את… ריקודי ההורה שלנו.
ממש כשם שחשיבות הקול בגוגאק היא לא בהכרח בשירה עצמה, כך גם חשיבות הריקוד היא לא בהכרח ברקדנים עצמם. בכל אחד מהכלים הקוריאניים אותם למדתי נכללה בין כל הוראות הנגינה השונות והרבות שקיבלתי הוראה קצת מוזרה: "עלייך לנגן יפה". כאשר ניגנתי על הגיאגום היה עליי להשגיח שתנועות היד שלי יהיו יפות ממש כתנועות ריקוד, עדינות ואלגנטיות. תנועות הידיים והפקת הקול חד הם.
בין החזרות של הרכב כלי ההקשה היו חזרות שלמות שבהן למדנו להתאים את תנועות הידיים שלנו למעלה ולמטה, כמו בשיעור ריקוד: גם כדי לדייק בנגינה בכלי עצמו וגם כדי שנהיה מתואמים זה עם זה. זהו שריד מהמאפיין של להקות החוואים הנודדות, פונגמול (Pungmul) – ז'אנר שבו גם מנגנים וגם רוקדים. יש שיגידו שהדבר דומה לתזמורות המהלכות, אך זה הרבה יותר מכך – הם לא רק הולכים תוך כדי נגינה אלא ממש רוקדים, בצורה שבה אי אפשר להבדיל בין השניים. כך הם מצליחים לשמור על אחידות ודיוק ולהרגיש בצורה הטובה ביותר את הזרם (Flow) של המוסיקה. מי יודע, אולי זה המקור של כל הופעות הקייפופ אותן אנו רואים.
פונגמול – להקה כפרית. נזהה אותם לפי הכלים כמובן, אך בעיקר בזכות הבגדים הצבעוניים בצבעי כחול, צהוב ואדום, וכובעי הפונפון והסרט. חדי העין ישימו לב שגם כאן תופיע בשלב מסוים התנועה המייצגת של הידיים הנעות מצד לצד, עם כף היד המושטת.
לאחר שהצגתי את שלושת העקרונות הבסיסיים בגוגאק – כלי הנגינה, הקול והריקוד, ומאפיינים נוספים, אמשיך בפרקים הבאים במסע שלנו להכרת עולמה של המוסיקה הקוריאנית המסורתית באמצעות הז'אנרים עצמם.
המשיכו איתנו
כתבות נוספות על מוסיקה קוריאנית:
פרק 2 – כלי נגינה מסורתייים | מסע עומק למוסיקה קוריאנית מסורתית
כלי נגינה מסורתיים – מסע עומק למוסיקה קוריאנית מסורתית בחודשיים האחרון פתחו מוזיאונים ומרכזי אמנות רבים את התערוכות והארכיונים שלהם
פרק 1 – ״גוגאק״ | מסע עומק למוסיקה קוריאנית מסורתית
"גוגאק" – מסע עומק למוסיקה קוריאנית מסורתית במשפחה שלי מוסיקה היא הדבר החשוב מכל, וכבת למשפחת מוסיקאים ידעתי תמיד שזה
KPOP ברחבי המדבר: קהילות KPOP בישראל וברשות הפלסטינית | אירה ליאן וניסים אוטמזגין
המאמר בוחן את "התפקיד" החברתי של קהילות חובבי Kpop (קיי פופ – מוזיקת פופ קוריאנית) בישראל וברשות הפלסטינית, בדגש על
הגל הקוריאני שוטף את אסיה | ג'וליה סטולר
"הגל הקוריאני" הוא כינוי להצלחה חסרת התקדים שזוכה לה התרבות הפופולרית של קוריאה הדרומית במדינות אסיה ובמקומות נוספים בעולם. עם
רוקדים לצלילי ה- Kpop בישראל | אירה ליאן
דמיינו לעצמכם מסיבה במועדון תל אביבי, יום חמישי בערב, כ-200 איש רוקדים יחד, בר משקאות, די-ג'יי. לא מיד, אולם כעבור