בין מלחמה לנחמה: סיפורן של נשות הנחמה

באוגוסט 2018 פורסמה בעיתונות העולמית הידיעה כי בטאיוון הוקם לראשונה פסל לזכרן של נשות הנחמה , אשר מטרתו להנציח את סבלן של נשים אסיאתיות שגויסו לבתי בושת של הצבא היפני בזמן מלחמת העולם השניה. הפסל מציג ילדה העומדת עם ידיים מורמות במחווה של מחאה.

באותו החודש בדרום קוריאה כונן "יום הזיכרון לקורבנות של תחנות הנחמה היפניות". 27 שנים לפני כן, ב-14 באוגוסט 1991, התפרסמה העדות הראשונה על הכפייה המינית מצד הצבא היפני, כאשר אישה קוריאנית ששמה קים האק-סון (Kim Hak-sun) יצאה בפומבי עם סיפורה האישי מתקופת הכיבוש היפני. מאז החלו להתפרסם עדויות אישיות של הקורבנות, והסוגייה של "נשות הנחמה" הפכה לאחת מאבני הנגף העיקריות ביחסים בין יפן וקוריאה.

בדצמבר 2015 חתמו יפן ודרום קוריאה על הסכם היסטורי אשר אמור היה להסדיר את נושא "נשות הנחמה" ולפצות על מעשיה של יפן בשטחים שכבשה בשנות ה-40 של המאה הקודמת. בהצהרה משותפת אשר ניתנה על ידי שר החוץ של יפן קישידה פומיו (Kishida Fumio) ושר החוץ של דרום קוריאה יון ביונג סה (Yun Byung Se) הודיעו המדינות כי הגיעו להסכם היסטורי. יפן תתרום מיליארד יין (כ- 8.3 מיליון דולר) לעמותה קוריאנית המסייעת לנשים אשר הועבדו על ידי צבא יפן. בנוסף, הודיע ראש ממשלת יפן אבה שינזו (Abe Shinzo) כי יפן מביעה צער כנה וחרטה עמוקה על כל הנשים אשר סבלו חוויות קשות ובלתי ניתנות לכימות כ"נשות נחמה".

הינו תיאור בלשון נקייה לנשים (בעיקר ממוצא סיני וקוריאני) אשר נלקחו בכפייה ואולצו לספק שירותי מין עבור חיילי צבא יפן בזמן כיבוש קוריאה על ידי יפן בין השנים 1910-1945. פוליטיקאים יפנים רוויזיוניסטים טענו במשך שנים כי לא היה מדובר בפעולה מאורגנת וממוסדת של הצבא או הממשלה וכי הנשים סיפקו שירותי זנות מרצונן החופשי ואף תוגמלו כלכלית ביד רחבה. מנגד, טענו קוריאה וסין כי מדובר היה בזנות ממוסדת בכפייה על ידי השלטון הכובש, דבר המוגדר כפשע מלחמה ואף כפשע כנגד האנושות. 

נושא נשות הנחמה, יחד עם סוגיית ספרי הלימוד היפנים אשר מתעלמים מפשעי המלחמה שבוצעו על ידי יפן בזמן המלחמה, מזה זמן רב היוו מכשול ביחסים בין שלושת המדינות. סין וקוריאה טוענות כי יפן מתכחשת לעברה האפל ומעולם לא הביעה חרטה או צער על מעשיה, וזאת בשונה מגרמניה, אשר לקחה אחריות מלאה על פשעי הנאצים ואף דאגה לפיצוי חלקי של הקורבנות.

מנגד, יפן טענה כי היא הביעה חרטה והתנצלות מספר פעמים וכי נושא הפיצויים הוסדר עם מיסוד היחסים הדיפלומטיים בין המדינות בשנת 1965. בנוסף, יפן התנצלה בשנת 1993 ואף תרמה 800 מיליון דולר לשיקום הקורבנות, אך מדובר היה בכסף מתרומות פרטיות ולא סכום כסף אותו הקצתה הממשלה באופן רשמי. התנצלותו הרשמית של אבה, יחד עם כספי הפיצויים, הייתה צפויה לשים קץ למחלוקת רבת השנים. שרי החוץ של שתי המדינות סיכמו כי בהנחה וטוקיו תיישם את ההסכם במלואו שתי המדינות תראנה את הנושא כפתור וגמור. בניגוד לציפיה (בעיקר של הצד היפני), בקוריאה ההסכם עורר התנגדות עזה בקרב קבוצות נשים כמו גם קבוצות פעילים שטענו כי לא מספיק בכך כדי לכפר על חטאיה של יפן, וכי ההתנצלות לא הייתה מספיק כנה. קבוצות אלה הביעו את מחאתן על ידי התקנת פסלים של נשות הנחמה בקרבת השגרירות של יפן בסאול, במטרה להראות כי הדיון לא תם.

בינואר 2018, סוגיית ההסכם עלתה שוב על הפרק, כאשר וועדת חקירה קוריאנית שבחנה את תנאי ההסכם הגיעה למסקנה כי אינם מספקים. בעקבות כך שרת החוץ הקוריאנית קאנג קיון-ווה (Kang Kyung-wha) יצאה בהצהרה כי אמנם הממשלה הקוריאנית לא תדרוש כעת לתקן את ההסכם, אך היא קוראת ליפן להשקיע יותר מאמצים ביישוב הסכסוך בין העמים.

הדבר גרר כעס ביפן, בה נשמעו קולות שטענו כי מדובר בסחיטה מתמשכת שלא משאירה סיכוי לשיפור היחסים בין שתי המדינות, בייחוד כאשר מדובר במעשים שבוצעו לפני יותר מ-70 שנה על ידי דור שרובו כבר אינו בחיים.

עולה השאלה, מדוע הסוגיה של " נשות הנחמה " עלתה לדיון בינלאומי רק כמה עשורים אחרי תום המלחמה? לשם כך יש להביט אחורה בזמן, על אחד הפרקים האפלים בהיסטוריה היפנית – התנהלותה בזירה הפסיפית של מלחמת העולם השניה.

"תחנות הנחמה" היפניות הראשונות הוקמו בסין בשנות ה-30, והועסקו בהן בעיקר נשים יפניות שהיו יצאניות מקצועיות. עם פרוץ המלחמה נגד סין ב 1937 וההתפשטות היפנית אל אזורי מזרח אסיה, החל צבא יפן בהקמת תחנות נחמה באופן שיטתי במטרה לספק שרותי מין לחיילים היפניים. ההנחה הייתה כי מדובר בצורך טבעי של הלוחמים, ויש לספקו באופן מוסדר ומפוקח. תחנות הנחמה נועדו להעניק נחמה פסיכולוגית לחיילים שנלחמו הרחק מהבית ובתנאי משמעת נוקשה, ומכאן השימוש במילה "נחמה". מניע נוסף להקמת רשת של תחנות הייתה מניעת פגיעה בלתי מרוסנת של החיילים באוכלוסיה המקומית. עם התפשטות המלחמה לאזורי דרום מזרח אסיה והפסיפיק, התרחב גם השימוש בנשים. כך, כאשר כבר לא היה ניתן לגייס די יצאניות יפניות כדי לשרת את כלל החיילים החלו בגיוס נשים אחרות– קוריאניות, סיניות, פיליפיניות, תאילנדיות, וייטנאמיות, מלזיות, אינדונזיות, ואף כמה הולנדיות שישבו באינדונזיה.

לא ניתן לאמוד את מספר התחנות, אולם ברור שמספרן היה גדול. אין גם תיעוד חד-משמעי לגבי אופן גיוסן של הנשים ומצבן בתוך התחנות. רב המידע מגיע אלינו מזכרונותיהן של הנשים עצמן. ידוע כי חלקן הועסקו תמורת שכר וחיו בתנאים סבירים עם חופש תנועה יחסי, חלקן גוייסו במרמה או בכפייה ונאלצו לסבול מתנאים חמורים והתעללות פיסית קשה, כל זה תמורת שכר מינימלי או ללא תמורה בכלל. גם מספרן של נשות הנחמה אינו וודאי. הצבא היפני השמיד את רוב מסמכים הנוגעים לתחנות, ומלכתחילה פעילות רבה נעשתה בחשאי או על יד קבלנים מחוץ לצבא. לכן המספרים נסמכים בעיקר על הערכות הנעות בין 20,000 ל 400,000, כאשר הערכותיהם של קוריאנים וסינים גבוהות משמעותית מאלו של היפנים.

אחת הסיבות לחוסר הוודאות מאחורי פרשת "נשות הנחמה" היא שתיקתן של הנשים עצמן. עם הנסיגה של הצבא היפני לקראת סוף המלחמה, נשים רבות נאלצו לעזוב יחד עם גדודי הצבא, חלקן נהרגו במתקפות של בנות הברית, חלקן ננטשו ולא שרדו, וחלקן שרדו והצליחו לחזור למולדתן. חלק מהנשים הללו סבלו במשך חייהן ממחלות פיזיות ומטראומה עמוקה. רובן הגדול בחרו שלא לחשוף את שרותן בתחנות הנחמה גם לא למעגלים הקרובים ביותר.

כך, עד שנות ה-90 הסוגיה לא הוזכרה כמעט בכלל, אולם  בהדרגה החלו לצוץ עדויות אישיות של הנשים עצמן. בשנת 1992 נחשפו על ידי ההיסטוריון יפני יושיאקי יושימי (Yoshiaki Yoshimi) מסמכי ארכיון המוכיחים את מעורבותו של הצבא היפני בניהול תחנות הנחמה. הדבר עורר הלם עצום בקרב הציבור היפני ואילץ את ממשלת יפן לפתוח בחקירה רשמית. בעקבות החקירה הודתה הממשלה היפנית לראשונה במעורבות הישירה של הצבא בהקמת וניהול תחנות הנחמה וכן שחלק מן הנשים גויסו בניגוד לרצונן, והביעה התנצלות וחרטה. ההסכם של 2015 אמור היה לחזק עמדה זו של יפן מול שכנותיה ובכך להביא את הסכסוך לידי פתרון.

כאמור שכנותיה של יפן עדיין סבורות כי יפן לא מצתה את חובותיה כלפיהן. יחד עם זאת, בזירה הבינלאומית של אסיה גובר היום הצורך בשיתוף פעולה, כאשר מונחים על הכף אינטרסים כלכליים, דיפלומטיים וצבאיים. בעשור האחרון סין הפכה לכוח כלכלי וצבאי עולה באסיה, דבר המהווה איום על דרום קוריאה ויפן. כמעט מדי שנה סין מרחיבה באופן חד צדדי את שטחה האווירי והימי בנוסף לסכסוכים טריטוראליים עם יפן ומדינות נוספות באזור. שיתוף פעולה בין קוריאה ליפן הנו איתות לסין כי שתי המדינות מהוות כוח חוסם לדומיננטיות הסינית. בנוסף, על רקע הניסויים הגרעיניים אשר מבצעת צפון קוריאה, יחד עם תוקפנותה הקונוונציונאלית כלפי הדרום, ניתן לראות את הצורך בברית חזקה בין יפן לדרום קוריאה שעשויה להתפתח לשיתוף פעולה צבאי כנגד המדינה הבדלנית. אינטרסים של ייצוא וייבוא מחייבים גם הם קידום של יציבות ושיתופי פעולה בין שתי המדינות.

יהיה המצב אשר יהיה, סיפורן של "נשות הנחמה" עדיין מהווה מכשול בהסדרת היחסים באזור. האם יהיה צורך בהסכם נוסף שימחיש את מידת החרטה המספקת של יפן על חטאי עברה, או שמא הצורך בברית בריאה יגבור על העלבון הקולקטיבי של קוריאה – את זה יכריע העתיד.