איי דוקדו הם קבוצה קטנה של איים, איונים בעצם – שני איונים מרכזיים (סודו ודונגדו) ושלושים וחמישה סלעים קטנים יותר, השוכנים במרחק 215 ק"מ מקוריאה ו-211 ק"מ מחופי יפן ונמצאים תחת שליטתה של קוריאה הדרומית. אלא שגם יפן טוענת לבעלות על איים אלה, אותם היא מכנה איי טקשימה, וכדי לקבע את ריבונותה על הסלעים הללו הציבה קוריאה הדרומית במקום שני דיירי קבע – דייג ואשתו. באי מוצבים מעת לעת שומרי משטרת החופים ועובדי ממשל שונים בנוסף יש על אי סניף של "ספרית הפרלמנט" הקוראני.
לטענת קוריאה הדרומית, איי דוקדו הוכרו כטריטוריה קוריאנית על ידי היפנים כבר בשנת 1696, אחרי עימות בין דייגים יפנים וקוריאנים. האיים סופחו למחוז שימנה ביפן עם תחילת שלטונה בקוריאה בשנת 1905. הקוריאנים טוענים כי דוקדו הושבה לקוריאה באופן צודק וחוקי לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, אך העמדה הרשמית של יפן היא כי השליטה את סמכותה החוקית על האיים במאה ה-17 באמצעות ימאים, אשר השתמשו באיים למטרות ניווט ועגינה, וכי קוריאה נהגה באופן בלתי חוקי כאשר הכריזה על ריבונותה על קבוצת האיים בשנת 1952, וזאת מכיוון שהם לא נכללו ברשימת הטריטוריות שעליהם להחזיר לקוריאה על פי הסכם סן פרנסיסקו. החל משנת 2000 מתחילה בקוריאה תנועה למען דוקדו הדורשת מיפן וממשלת קוריאה את ריבונותו הקוריאנית של האי.
התייחסותן של שתי המדינות לסכסוך שונה. מביקור בדרום קוריאה עולה כי הקוריאנים משקיעים בנושא התייחסות ממלכתית וסכומי כסף עצומים, ואילו ביקור ביפן מלמד כי הנושא לא מעורר מחאות מיוחדות. כבר בנסיעה ברכבת המהירה משדה התעופה באינצ'ון אל סיאול אפשר לראות על גבי מסכי הטלוויזיה ברכבת פרסומות תעמולה, בקוריאנית ובאנגלית, אשר מכריזות כי דוקדו היא טריטוריה קוריאנית מובהקת, ומגבות זאת בהצגה של קטעים ממסמכים היסטוריים. את ההתייחסות לדוקדו ניתן לראות בכל פינה בקוריאה – שלטי חוצות, פרסומות ברכבת התחתית, תוכניות בטלוויזיה, מהדורות החדשות, פרטי לבוש, ספרים, ספרי לימוד, ואפילו על כוסות שתייה חד-פעמיות במכונות אוטומטיות לממכר שתייה חמה. כל ילד קוריאני יודע מגיל צעיר מאוד כי דוקדו היא אדמה קוריאנית. לכן אין זה מפתיע שאם שואלים קוריאני, בכל גיל, על דוקדו, הוא ישיב מייד ובהחלטיות כי זו אדמה קוריאנית וכי היפנים מנסים לגנוב אדמה זו מקוריאה.
הזדמן לנו לחוות חוויה מיוחדת במינה כאשר נלקחנו, כחלק מסיור העוסק ביחסי קוריאה ויפן, לסיור אשר היה אמור להגיע אל איי דוקדו. כדי להגיע אל דוקדו יש להפליג תחילה מהעיר פוהנג אל האי אולונגדו ומשם לקחת מעבורת אל דוקדו. כבר כשהתקרבנו אל הנמל ממנו מפליגה המעבורת ברור היה שזהו מקום מיוחד: את פנינו קיבל שלט גדול המכריז כי מכאן יוצאת המעבורת אל דוקדו, הטריטוריה הקוריאנית. בשל תנאי מזג אוויר קשים לא הגענו לדוקדו עצמה, אך בילינו מספר ימים באלונגדו, שם זכינו לחוות מקרוב את חוויית דוקדו. באי נמצא מוזיאון דוקדו – בניין חדש לחלוטין, המוקדש כל כולו לתצוגות בנושא שליטת קוריאה בדוקדו, ביניהן מסך שמציג שידור וידאו חי מדוקדו מכמה זוויות שונות. על קיר בכניסה למוזיאון מוצגים ציורים של דוקדו, אשר נשלחו על ידי קוריאנים ממוצא אמריקאי שחיים בארצות הברית. מעניין היה גם לראות כמה כסף משקיעים הקוריאנים באולונגדו, אי נידח יחסית, הידוע במזג אוויר קשה, –רק בשל היותו הטריטוריה הקוריאנית הקרובה ביותר לדוקדו. הממשלה הקוריאנית מוציאה סכומי כסף עצומים על בניית כבישים, בסיסי צבא ונמלים באי, – רק על מנת לקדם את היתרון האסטרטגי הטמון במיקומו.
בשל הגישה הקשה לאיים, ותנאי מזג האוויר הקשים בסלעים עצמם, ניתנת לתיירים אפשרות לבקר בהם בצורה מוגבלת, רק כאשר תנאי מזג האוויר מאפשרים זאת, ורק בשטח מוגבל מאוד, על מנת לא להפריע לחיות וצמחי הבר שבאזור, אשר מוגדר כשמורת טבע מוגנת.
קשה לעתים להבין על מה מתעקשים הקוריאנים, שהרי מדובר בסלעים צחיחים למדי, שנמצאים באמצע הים, ושורר בהם מזג אוויר קשה מאוד במשך רוב ימות השנה. הקוריאנים גם מסרבים להביא את הסכסוך לבוררות בין לאומית, מבחינתם אובדן דוקדו יהווה "אות קין" ולגיטימציה לכיבוש היפני החלטה שתהווה "התאבדות פוליטית" שאף שלטון לא מוכן להיות חלק בו, משכך הסכסוך על האי הפך להיות סמל לריבונות ולאומיות דרום קוריאנית אשר בא לידי ביטוי באופן כה ברור בתחושותיהם של הקוריאנים איתם דיברנו על דוקדו.
