בשנת 2012 חגגנו 50 שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין הרפובליקה של קוריאה (קוריאה הדרומית) ובין מדינת ישראל. ההסכם אמנם נחתם רק באפריל 1962 על ידי גולדה מאיר ופארק צ'ונג-הי, אך המגעים בין שתי המדינות החלו הרבה לפני כן, ב-1950, ממש עם פרוץ מלחמת קוריאה (1953-1950).
ישראל בוחרת צד עם פרוץ המלחמה עמדו בפני ישראל שלוש אפשרויות: לתמוך בקוריאה הדרומית (שנתמכה על ידי האו"ם וארה"ב), לתמוך בקוריאה הצפונית או לשמור על ניטרליות. דוד בן גוריון החליט לתמוך בקוריאה הדרומית ואף לשלוח אליה כוחות לוחמים, למרות התנגדותם של נציגי מפ"ם, שביקשו לתמוך בקוריאה הצפונית ולהילחם ב"כוחות האימפריאליסטיים" האמריקאיים. בסופו של דבר החליטה ממשלת ישראל לשלוח לקוריאה הדרומית ציוד רפואי ומזון בשווי של מאה אלף דולר. הייתה זו הפעם הראשונה שישראל תמכה בגלוי בצד האמריקאי, ואת תוצאות הבחירה הזאת אנחנו מרגישים עד ימינו.
ניצנים של שיתוף פעולה בשלב הראשון מינתה קוריאה הדרומית את שגרירה ברומא לשגריר לא תושב בישראל. בתחילה היו הקשרים המסחריים בין שתי המדינות מזעריים, שכן שתיהן היו בלתי מפותחות מבחינה כלכלית. מלחמת ששת הימים עוררה הערכה רבה כלפי ישראל בקרב הנהגת קוריאה הדרומית והביאה להגברת שיתוף הפעולה הצבאי בין המדינות. גם בתחום החקלאות נרקם בין השתיים שיתוף פעולה פורה, וישראל אף העבירה לקוריאה הדרומית סיוע והדרכה בתחום. קוריאה ראתה בקיבוץ מודל לחיקוי לחקלאות הקוריאנית באזורים הכפריים, ועד היום הקיבוץ הוא אחת האסוציאציות הראשונות שעולות לקוריאנים כשהם חושבים על ישראל.
יחסינו לאן בשנות השישים גינו מדינות ערב את קוריאה הדרומית בשל קשריה עם ישראל, ובשנת 1973 הביא חרם הנפט הגדול להתקררות נוספת ביחסי קוריאה וישראל (חברות קוריאניות רבות היו מעורבות בתעשיות הנפט של מדינות ערב). ב-1978 החליט משה דיין, שר החוץ דאז, לסגור את השגרירות הישראלית בקוריאה הדרומית ולמנות את שגריר יפן לשגריר לא תושב בקוריאה. קוריאה ראתה במהלך זה סטירת לחי, והיו לו השלכות שליליות רבות. נשיא קוריאה, פארק צ'ונג-הי, ביקש מדיין לשקול מחדש את ההחלטה, אך נתקל בסירוב. ב-1986 טען חבר מפלגת העבודה, אבא אבן, שהייתה זו הפעם היחידה שדיין ניסה לחסוך כסף. משרד החוץ הישראלי טען בדיעבד שהתנגד להחלטה זאת.
הזדמנות שנייה רק בשנת 1992, עם השיפור הזמני שחל במזרח התיכון ואחרי מאמצים רבים של דיפלומטים ישראלים, נפתחה מחדש שגרירות ישראל בסיאול, וב-1993 נפתחה שגרירות קוריאה הדרומית בתל אביב. פתיחתן של שתי השגרירויות הביאה לפריחה ביחסי המדינות. אירוע השיא היה ביקורו של ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, בקוריאה הדרומית מיד אחרי קבלת פרס נובל לשלום ב-1994. בזכות הביקור המוצלח התהדק שיתוף הפעולה הדיפלומטי והכלכלי בין שתי מדינות. גם ביקורו של הנשיא פרס ב-2010 תרם רבות להעמקת היחסים בין המדינות. פריחה זו נמשכת עד היום ובאה לידי ביטוי בקשרים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים ענפים.
אוהדים מרחוק לאורך כל ההיסטוריה של היחסים בין קוריאה הדרומית לישראל, ולמרות המבחנים והקשיים, נשמר תמיד הדימוי החיובי של ישראל בעיני הקוריאנים כמדינה הנלחמת על הישרדותה בעודה מוקפת אויבים. אחד מנשיאי קוריאה, קים יונג-סאם, שכיהן עד 2003, אף טען במסע הבחירות שלו שישראל משמשת דוגמה לקוריאה הדרומית בהצלחתה להישאר דמוקרטית למרות מלחמה וטרור. גם העובדה שכשליש מהאוכלוסייה הקוריאנית הם נוצרים מעמיקה את הקִרבה לארץ הקודש.
יחסים כלכליים
מכוניות וגאדג'טים מתחילת שנות ה-90 הפכה ישראל לשוק עיקרי של קוריאה הדרומית במזרח התיכון, ותאגידים קוריאניים החלו להשקיע בישראל בעיקר בתחום הרכב, המוצרים האלקטרוניים והטלפונים הניידים. המותגים הקוריאניים – בהם סמסונג, קאיה, דייהו, יונדאי ו-LG – הפכו מהר מאוד למותגים מובילים בארץ. חברות קוריאניות החלו להשקיע במפעלי היי-טק ישראליים וליישם את הטכנולוגיות בקוריאה. לדוגמה, ב-2007 נרכש הסטארט-אפ הישראלי TransChip על ידי סמסונג סמיקונדקטורס. הייתה זו הרכישה הראשונה של סמסונג מחוץ לגבולות קוריאה הדרומית מאז המשבר הכלכלי שפקד את אסיה ב-1997. חברת TransChip פיתחה אז רעיון מהפכני של שבב שהביא להוזלת עלויות הייצור של הטלפון הנייד המצויד במצלמה. לאחר הרכישה, הפכה החברה הישראלית למרכז המו"פ הישראלי של סמסונג סמיקונדקטורס.
לא רק דיבורים: אמון, פיתוח ותמיכה שיתוף הפעולה שבין שתי המדינות מתחזק בעיקר על רקע מעמדן הגבוה והדמיון הרב ביניהן מבחינת ההתפתחות הטכנולוגית והכלכלית. בעשורים האחרונים הוקמו כמה וכמה ארגונים ממשלתיים ופרטיים המעידים על ההערכה של הממשלה ושל המגזר העסקי בקוריאה הדרומית כלפי החדשנות והיצירתיות בישראל. לדוגמה, כדי לעודד חברות ישראליות המתקשות לצאת לשוק הגלובלי הוקמה ב-2001 קרן מו"פ קוריאה-ישראל (KORIL) שחרתה על דגלה לעודד קשרים בין החברות הישראליות למקבילותיהן בקוריאה הדרומית באמצעות מענק כספי על תנאי. זאת ועוד, ב-2009 נפתחה בישראל שלוחה של תכנית Global Tech) GT) הבינלאומית שפועלת מטעם המשרד לידע כלכלי של ממשלת קוריאה (Ministry of Knowledge Economy), תכנית מקבילה במהותה לזו של משרד התמ"ת הישראלי. מטרת התכנית להגביר את שיתופי הפעולה הבינלאומיים של קוריאה הדרומית בתחום המחקר והפיתוח, וכן לספק מידע טכנולוגי ורשתות עסקיות (נטוורקינג). נכון להיום, GT מאיישת משרדים רק בשש מדינות ברחבי תבל: ארצות הברית, רוסיה, גרמניה, יפן וסין. צירופה של ישראל לרשימה מכובדת זו מעיד שממשלת קוריאה מזהה בה פוטנציאל של ממש בתחום המחקר והפיתוח שבו, על פי תפיסתם, ישראל מצטיינת.
החלק שלנו בעסקה מהצד הישראלי, כמה וכמה חברות הצליחו להיכנס לשוק הקוריאני, בהן נטפים המייצרת ציוד השקיה, סקופוס המספקת שידורים דיגיטליים, אי-סי-איי טלקום המפתחת ציוד פרוטוקולי העברת נתונים, אורבוטק המייצאת מכונות לבדיקת מעגלים מודפסים, ישקר המייצאת להבים וכלים לעיבוד, וחברות של מוצרים כימיים כמו מפעלי ים המלח, חיפה כימיקלים ומכתשים. יותר מ-300 חברות ישראליות מייצאות לקוריאה, רובן פועלות בתחום המוליכים למחצה. כמו כן, בזכות הקשרים הביטחוניים הטובים, ולנוכח המתיחות בין קוריאה הדרומית והצפונית ובין ישראל לשכנותיה, ישראל מוכרת לקוריאה הדרומית טכנולוגיות צבאיות ומבססת קשרים פוריים בתחום הציוד הביטחוני. נכון לשנת 2010, קוריאה הדרומית נמצאת במקום ה-15 מבחינת היקף הסחר שלה עם ישראל.
קוריאה וישראל – כלכלות משלימות שיתוף הפעולה בין קוריאה הדרומית לישראל בא לידי ביטוי גם בחתימה על הסכמים הדדיים כמו ההסכם לשיתוף פעולה במדע וטכנולוגיה, הסכם לשיתוף פעולה תרבותי, הסכם למניעת כפל מס והסכמים בנושאי חקלאות, השקעות ועוד. קוריאה הדרומית גם משקיעה משאבים רבים בפיתוח תשתיות בתחום הטכנולוגיות הירוקות, שישראל היא אחת המדינות המובילות בו. למעשה, הכלכלות של שתי המדינות משלימות זו את זו ולא מתחרות: ישראל מצטיינת בפיתוח מדעי וטכנולוגי, בעיקר בתחומי הטכנולוגיה העילית, ואילו קוריאה הדרומית חזקה בייצור, במסחור ובשיווק. פוטנציאל זה משמש קרקע פורייה לייצוא משותף לארצות שלישיות. נכון להיום, שתי המדינות שוקלות אפשרות של הסכם סחר חופשי.
