איחוד קוריאה – חלום או מציאות?
מתחילת המאה העשרים ועד לתום מלחמת העולם השנייה, חצי האי הקוריאני היה תחת כיבוש יפני (1945-1910). בתום מלחמת העולם השנייה, כאשר יפן הוכנעה, קוריאה חולקה זמנית לצפון ולדרום. באופן רשמי, מטרת החלוקה השרירותית הייתה לזרז את שיקום חצי האי העני. ארה"ב לקחה תחת חסותה את החלק הדרומי, וברה"מ דאז לקחה תחת חסותה את החלק הצפוני. החלוקה נקבעה לתקופה של שלוש שנים (1948-1945). לא ניתן היה לשער כי מרגע החלוקה השרירותית, התהום שנפערה בין שתי הקוריאות רק תגדל ותעמיק ללא דרך חזרה עד עצם היום הזה.
מלחמת קוריאה (1950-1953) פרצה עם תקיפת צפון קוריאה את הדרום בניסיון לאחד מחדש את חצי האי. הצפון, שהיה תחת השפעה של ברית המועצות וסין, שאף לאחד את חצי האי תחת משטר סוציאליסטי, ואילו הדרום שהיה תחת השפעה של ארצות הברית, שאף לאחד את חצי האי תחת שלטון קפיטליסטי. ניסיונות האיחוד עלו בתוהו בשל חוסר ההסכמה המהותי על אופי השלטון. הסכם הפסקת אש ב-1953 הביא לסיום הלחימה. מצב זה של הפסקת האש בין שתי הקוריאות נמשך עד ימינו.
במהלך השנים רמת המתיחות ביחסים בין הצפון לדרום ידעה עליות ומורדות. טילים שוגרו מכיוון צפון קוריאה לאזורים שונים במים הטריטוריאליים של יפן ושל קוריאה הדרומית אך המתיחות לא הידרדרה למצב של לחימה ממשית. היו גם שנים טובות יותר שבהן היחסים בין שתי הקוריאות היו שלווים וחלה ביניהן התקרבות יחסית. מדיניות "אור השמש" (sunshine policy, 1998-2008), שהנהיג נשיא דרום קוריאה דאז, קים דה ג'ונג (Jung Kim Dae), דגלה במדיניות פתוחה וסובלנית כלפי הצפון. כחלק מהידוק היחסים נשיא קוריאה הדרומית דאז ביקר בפיונגיאנג, ובאותה שנה אף נערך איחוד משפחות היסטורי בין תושבי קוריאה הצפונית לדרומית (אוגוסט 2000).
כאמור, החלוקה השרירותית של קוריאה בחציצת "קו על המפה", חילקה משפחות קוריאניות רבות. לא מעט סופר על רצונן העז של המשפחות להתאחד במשך השנים ועל ניסיונות של אחדים מתושבי הצפון להתאחד עם יקיריהם בדרום – ניסיון שלעיתים אף עלה להם בחייהם. מפגשי משפחות אחדים שנערכו מתחילת שנות האלפיים, העלו שוב את שאלת איחוד חצי האי הקוריאני. מאז חלוקת קוריאה עברו כבר למעלה מ-60 שנה. רוב ההורים שהופרדו מילדיהם אינם עוד בין החיים, וגם לרבים מהאחים שנפרדו בילדותם כבר אין את מי לפגוש בצד השני של הגדר… הקירבה האישית והקשרים המשפחתיים הפרטיים אינם מהווים עוד סיבה או מניע לאיחוד.
כיום, הדיון באיחוד (מתוך הנחה שיחול שיפור ביחסים המדיניים בין הצפון לדרום) מתבסס על היסטוריה משותפת וקשרים היסטוריים, ועל כך שתושבי הצפון והדרום בני דם אחד הם, גורם בעל חשיבות היסטורית, מסורתית ותרבותית.
האם על קוריאה להתאחד?
שאלתי לדעת רבים מחבריי ה(דרום) קוריאנים בעת שהותי בסיאול (2006-2010). רבים מחבריי הצעירים, בשנות העשרים והשלושים לחייהם, השיבו בשלילה. "למה להשקיע באוכלוסיה ובפיתוח התשתית בצפון קוריאה מכספי המיסים שאנחנו משלמים, בעוד שאפשר לפתח את הערים שאנו גרים בהן, לסבסד תעריפים יקרים ועוד", אומרת חברתי. למרות שתושבי שתי הקוריאות שהופרדו לאחר מלחמת העולם השנייה רואים את עצמם כחלק ממדינה אחת, רבים מבני הדור הצעיר, ובעיקר אלו הגרים בסיאול ובערים הגדולות והמפותחות, אינם חשים קשר אישי לקוריאה הצפונית ולתושביה, אלא נולדו לתוך התפישה שלפיה קוריאה הצפונית היא אויב. כמו כן, קוריאה הדרומית של שנות האלפיים, שכלכלתה ידועה כאחת הכלכלות המשגשגות אשר התפתחו במהירות מדהימה, גאה בהצלחתה המופלאה. רבים מתושביה, בעיקר הצעירים שבהם, מעוניינים לשמור על המקום הבטוח והטוב, שאליו הגיעה מדינתם במאמצים רבים במחצית השנייה של המאה העשרים ללא איחוד עם קוריאה הצפונית, שכיום היא אחת המדינות העניות בעולם.
בסדרת סקרים שנערכה אחת לכמה שנים לגבי שאלת איחוד דרום קוריאה עם הצפון, נמצאו הנתונים הבאים: בשנת 1994 – 92% מהדרום קוריאנים סברו כי איחוד עם צפון קוריאה הוא "הכרחי". בשנת 2007 ניתן לראות כי רק 64% דוגלים באיחוד, (לפי סקר של Seoul National University). הנתונים מצביעים כי התמיכה הנמוכה ביותר היא בקרב הצעירים: בסקר מ-2010 נמצא כי רק 49% מצעירים בשנות העשרים לחייהם טוענים כי יש צורך באיחוד, בהשוואה ל 67% מהנשאלים בני 50 ומעלה. גם סקר שנערך בנובמבר השנה (2013) מצביע על כך ששליש מצעירי קוריאה הדרומית אינם דוגלים באיחוד.
