המוזיאון הלאומי של קוריאה – על הקשר בין היסטוריה-אמנות-ארכיטקטורה

בפארק יונגסאן שבסאול פועם הלב של קוריאה: המוזיאון הלאומי ובו מגוון עשיר של מוצגים היסטוריים ואומנותיים. הללו משתלבים יחד לכדי סיפור מרתק אודות תולדותיה של קוריאה, מהעת העתיקה ועד העת המודרנית. תולדות המוזיאון עצמו מציגות סיפור מרתק לא פחות ומעוררות שאלות נוקבות על היחסים המורכבים בין שימור היסטורי לגאווה לאומית.

המוזיאון הלאומי של קוריאה נחשב לספינת הדגל של הצגת ההיסטוריה והאומנות הקוריאניות. המוזיאון הוקם ב-1945, כאשר קוריאה הדרומית זכתה בעצמאותה, כך שהשילוב בין עיתוי ההקמה להיותו מקום משכן לאוצרות היסטוריים ותרבותיים הקנה לו תפקיד חשוב בשיקום הגאווה הפצועה של האומה הקוריאנית. המוזיאון מציג, משמר ומקדם את המורשת התרבותית של קוריאה מתקופת גוֹג'וֹסוֹן, הממלכה הקדומה ביותר, ועד תקופת שושלת ג'וסון (1895-1392), השושלת האחרונה שמלכה בקוריאה. לאורך השנים, בצד פעילותו החינוכית הענפה ומגוון התערוכות שהוצגו בו, שימש המוזיאון גם כמושא מחקר לשורת מחקרים מובילים בתחומים שונים כגון ארכיאולוגיה, היסטוריה ואמנות. בעשור האחרון ביקרו במוזיאון כ-20 מיליון איש, כך שהוא נחשב לאחד המוזיאונים עם מספר המבקרים השנתי הגדול ביותר בעולם.

מעבר למספר המבקרים המרשים ולהיותו אחד המוזיאונים הגדולים ביותר באסיה, והגדול ביותר בקוריאה הדרומית, נושא המוזיאון הלאומי על כתפיו את המשא הכבד והמורכב של תולדותיו. הקיסר סאנג'ונג  (Sunjong 1926-1874) הקים בסאול ב-1909 את המוזיאון הראשון של קוריאה, המוזיאון הקיסרי. אוספי המוזיאון הקיסרי, יחד עם אוספי המוזיאון שנוהל על ידי הרשויות היפניות במהלך תקופת הכיבוש היפני (1945-1910), משמשים כגרעין ההתחלתי של אוספי המוזיאון הלאומי, שהוקם בתום מלחמת העולם השנייה. במהלך מלחמת קוריאה (1953-1950) הועברו מוצגי המוזיאון לבוסאן, על מנת להבטיח את שלמותם. לאחר המלחמה שב המוזיאון לסאול והתארח בארמון קיאנגבוק (Gyeongbokgung) ובארמון דאוקסוגונג (Deoksugung). ב-1986 הועבר המוזיאון למבנה האדמיניסטרטיבי הראשי של השלטון היפני בתקופת הכיבוש, ושם הוא התארח עד 1995. ב-1996 נפתח המוזיאון לציבור במתחם זמני ולאחר מכן עבר למבנה קבע חדש בפארק יונגסאן (Yongsan Family Park) ונפתח באופן רשמי באוקטובר 2005. המוזיאון בגרסתו החדשה מכיל למעלה מ-300,000 מוצגים, המאכלסים שש גלריות שונות, לפי הרצף ההיסטורי. כיום, עם לידתו המחודשת כקומפלקס תרבותי-היסטורי, נערכות בתחומיו פעילויות חינוכיות מגוונות.

המבנה ששימש את הרשויות היפניות ואירח את המוזיאון כ-10 שנים (1995-1986) עורר ויכוח חריף בנוגע למשמעות של שימור והרס מבנים היסטוריים השנויים במחלוקת. המבנה נבנה ב-1926 ונחשב לגדול מסוגו במזרח אסיה. הוא היה בין השחקנים הבולטים במפגן הכוח הצבאי, הכלכלי והפוליטי של יפן כלפי קוריאה הכבושה וכלפי הקהילה הבינלאומית. השרטוטים הראשונים שלו שורטטו על ידי ארכיטקט גרמני, ג'ורג' דה ללנדה (George De Lalande), אך עיצובו הסופי נחתם תחת ידיו של הארכיטקט היפני איצ'ירו נומורה (Ichiro Nomura). המבנה בן ה-5 קומות נבנה בסגנון נאו-רנסנס ומוקם לפני ארמון קיאנגבוק בסאול, מתוך מטרה לגמד את המבנה המלכותי הראשי ולפגוע ברוח הקוריאנית הלאומית. יתר על כן, בכדי לאפשר את הקמתו של מבנה שלטוני מרשים בגודלו הרסו היפנים מבנים רבים בתוך מתחם הארמון. עבור הקוריאנים הפך המבנה במהרה לסמל בלתי מעורער של שלטון הברזל היפני בקוריאה. המבנה עוצב בצורת הסימנית הסינית של 'שמש' (日) בכדי לפאר את יפן, הידועה בכינויה 'ארץ השמש העולה'. עם תום המלחמה ולאורך השנים אירח המבנה מגוון משרדי ממשלה, כולל משרד ראש הממשלה, עד שעבר שיפוץ נרחב בשנות ה-80, ובצקופה זו המוזיאון הלאומי של קוריאה עבר לתחומיו.

בתחילת שנות ה-90, לנוכח צמיחתה הכלכלית המרשימה של קוריאה הדרומית והשיפור הניכר במעמדה הבינלאומי, החליטה הממשלה כי זה הזמן המתאים להריסת המבנה, צעד שיוביל לתחייה רוחנית של הגאווה הלאומית הקוריאנית. הפרויקט הנרחב של העברת המוזיאון למיקומו החדש והריסת המבנה הישן, ששימש את היפנים, עורר לחיים וויכוח סוער וותיק אודות החוויה הקולוניאלית של קוריאה, והעלה לדיון את השאלה האם הריסתו מוצדקת או האם דווקא יש חשיבות לשימורו. התומכים בהריסתו טענו שיש לסלק לאלתר כל שריד של שלטון הכיבוש היפני בקוריאה, ולא יעלה על הדעת שאוצרותיה הלאומיים של קוריאה יוצגו במבנה שנבנה על ידי היפנים במטרה לדכא את הרוח הלאומית הקוריאנית. מנגד, אלו שצידדו בשימורו, טענו כי הוא מהווה סימן היכר חשוב ובעל ערך היסטורי המספר את סיפור העבר של קוריאה, ויש לספר סיפור זה לדורות הבאים, גם אם זה עבר נורא וטרגי. יתרה מזאת, העלות הגבוהה הובילה רבים לשאול האם אין דרכים אחרות להשיב את הגאווה הלאומית הקוריאנית מאשר הוצאה של סכומי עתק על הרס ושיקום מבנים. אכן, יצירת נרטיב היסטורי של אומה היא משימה לא פשוטה.

בסופו של דבר, בשלהי 1993 הגיעו לישורת האחרונה התכניות להרס המבנה, להעברת אוספי המוזיאון הלאומי למבנה החדש בפארק יונגסאן ולשיפוץ הנרחב של ארמון קיאנגבוק. ב-1 במרץ 1995, יום השנה ה-75 להצהרת העצמאות של קוריאה, נערך טקס מיוחד רב משתתפים לפני המבנה הקולוניאלי הישן ובו הוכרז על הריסתו. ב-15 באוגוסט 1995, יום השנה ה-50 לשחרור קוריאה מעול הכיבוש היפני, החלה הריסת המבנה, עם ההסרה הסימבולית של כיפתו.

הארכיטקט הקוריאני קים צ'אנג איל (Kim Chang Il) ממשרד הארכיטקטים Junglim הוא האחראי לעיצוב של המבנה החדש של המוזיאון הלאומי, שבנייתו הושלמה ב-2005. המוזיאון בעל ה-3 קומות מורכב למעשה משני חלקים, עם כיכר חיצונית מרשימה המחברת ביניהם. באופן סימבולי הכנף השמאלית של המוזיאון מייצגת את העבר ואילו הימנית את העתיד. בקומת הקרקע ישנם פארקים, גנים עם צמחים ייחודיים, מפלים ובריכות, יחד עם מוצגים היסטוריים כגון פגודות ומנורות. מוצגי המוזיאון נהנים ממערכת מיזוג אוויר ומערכת תאורה חדשניות והמבנה עצמו כשיר לעמוד ברעידת אדמה של 6 בסולם ריכטר.

אך לא רק את רוח החדשנות שואף עיצוב המוזיאון להעביר לבאים בשעריו. העיצוב תוכנן בקפדנות גם מתוך רצון לכבד את המסורת הארכיטקטונית הקוריאנית ולהנכיח אותה במלוא הדרה במבנה בן המאה ה-21. ארכיטקטורה קוריאנית מסורתית מקפידה על מיקום הבית המסורתי, האנוק (Hanok), ביחס לסביבתו. מיקום אידיאלי הוא בין הרים הניצבים מאחורי הבית ומשמשים כהגנה מפני רוחות החורף, לנהר הזורם לפניו ומאפשר גישה נוחה למים. לאור תפיסה עיצובית זו, בקרב המבקרים במוזיאון נוצרת תחושה כי הם פשוט מבקרים בבית. בית ששרשרת הרים מרשימה משמשת לו כרקע אחורי ונהר זורם לפניו, והשילוב בין הרי האבן הקפואים לזרימת המים הרכים יוצר איזון והרמוניה.

אורחי המוזיאון הלאומי של קוריאה זוכים לחוויה דו ממדית מרתקת. הממד העיצובי מציג חיבור ייחודי בין העבר לעתיד של קוריאה, ואילו הממד ההיסטורי מציג חיבור ייחודי בין הסיפור ההיסטורי האישי של המוזיאון לסיפור ההיסטורי המורכב של האומה הקוריאנית. וכך, הארכיטקטורה והאמנות מספקות מרחב בטוח ליצירת דו שיח מסקרן ומפרה בין עבר לעתיד, בין אישי לציבורי.