פרק 20 | "שיר שלכת אדומה"

"שיר שלכת אדומה" –  משום מה בכל שנותיי בארץ לא הצלחתי להבין על מה שרים, על מה מדברים. מעולם לא ראיתי בארץ שלכת אדומה. ראיתי שמש עולה, ראיתי אדמה חומה אבל היכן יש בארץ שלכת אדומה?
כשלמדתי בבית הספר היסודי, אחרי עיסוק בשלהי הקיץ למדנו על חגי תשרי ומיד אחר-כך התחלנו ללמוד על  הסתיו. המורה בקשה להביא לכתה עלי שלכת, וממש לא היו. קטפתי כמה עלים ירוקים ויבשתי בספר. בשיעור ציור יצאנו לחצר לצייר שלכת אבל היא לא הייתה שם. בספרות קראנו שירים על שלל צבעי השלכת  ואני לא הבנתי למה התכוון המשורר. חודש או חודשים מאוחר יותר, החלו העצים להשיר את עליהם, הכל התרחש במהירות, לא הצלחנו לראות שלכת אדומה רק חומה ובמקרה הטוב קצת צהובה.
אז מה מלהיב כל-כך בשלכת, מדוע כל-כך הרבה משוררים בחרו להקדיש לה שירים?

פה בקוריאה הבנתי לראשונה  מהי שלכת ואת העיסוק בה.
כאשר החל אוקטובר הודיעו לי המקומיים שבעוד שבוע העצים יתחילו לשנות את צבעם, ושבועיים מאוחר יותר השלכת תהייה יפה יותר, ובעוד שלושה שבועות  העלים יקבלו שלל גוונים: אדומים, כתומים, צהובים, חומים. בכל יום הזכירו לי שעוד קצת היא תתחיל, ומאוד כדאי ללכת לכאן ולשם והכי כדאי לעבור גם ליד ומאחורי כי שם רואים שלכת יפה יותר. הקשבתי בנימוס וחייכתי לעצמי: מהו העיסוק האובססיבי בסתיו? רק סתיו, שלכת, קצת עלים נושרים, קצת צבעים חומים, כבר עברתי הרבה סתווים בחיי ואינני מצליחה להיזכר במשהו מרגש.
אט אט זה הגיע.
העצים החלו לשנות את צבעיהם. המראה הפך יפה מיום ליום. הטבע החל ליצור יצירת אומנות, שאינה מביישת אף אומן, הרמוניה מופלאה של צבעים ירוקים, אדומים, כתומים , צהובים, חומים…. קשת של צבעים.
ואני נדבקתי בחיידק!

בכל יום חיפשתי עוד ועוד מקומות בהם ניתן לספוג מן המראות הקסומים. מצאתי עצמי הולכת ומצלמת, מנסה להנציח, מנסה להקפיא, מפחדת שעוד מעט הכול יעלם.
לחשו, שבסמטה ליד המוזיאון לאומנות, השלכת כבר בשיאה. הלכתי, וכמו שרק הקוריאנים יודעים, כל דבר פשוט הופך לאירוע. מוסיקה נעימה נוגנה  אל חלל האוויר,  בצידה האחד של המדרכה החליטו לא לגרוף את העלים, להשאירם סתם כך על המדרכה כדי לא לפגום בתמונה. זוגות זוגות שלובי זרוע, לבושים במיטב בגדיהם, צעדו שם הלוך ושוב, מביטים בעלים, יושבים על ספסל ומביטים אל המראות הצבעוניים הנגלים ממש מול עיניהם, ובעיקר מצלמים ומצטלמים ליד כל עץ שהאדים, ליד כל ענף שנצבע בכתום עז, ליד כל עלה שרק נשר. דרכי בשדרה התארכה והתארכה, מצאתי עצמי מנודבת שוב ושוב לצלם עוד זוג ועוד אחד ועוד אחד… והם כדי להודות לי, כשראו את המצלמה התלויה על צוארי, התעקשו להשיב לי בצילום שלי על רקע השלכת המרהיבה.  
הלכתי יחד איתם הלוך ושוב, הצטרפתי אל החגיגה. צילמתי וצילמתי… כל עץ משך את תשומת ליבי, כל עלה קרא לי. הבטתי ושאפתי לתוכי עוד ועוד מקסמו של הסתיו, עוד ועוד מיפי השלכת.
נישבתי בקסמו, הבנתי מהי שלכת, הבנתי מהי שלכת אדומה.