פרק 12 | חלקת אלוהים

באחד הימים ציפור קטנה לחשה לי,  שבתוך השוק הקרוב למקום מגורי נמצא  שוק פרחים. משימה חדשה… הם כל-כך חסרים לי. כאן אין לי גינה שאפשר לצאת לרגע להסתובב בין ערוגות הפרחים ולשוב לעיסוקי הבית.  סרקתי פינה אחר פינה, סימטה אחר סימטה. פרחים לא היו שם. הייתי נחושה בדעתי, אני לא עוזבת את המקום מבלי למצוא אותם. לו ידעתי את השפה הייתי שואלת, הייתי חוסכת לרגלי מאות מטרים של הליכה, אבל איך אומרים פרח ושוק, ואם כבר אדע לשאול מה אעשה כשיענו לי.  הלכתי לפה ולשם ושוב לשם ופתאום עיני  קולטות אישה, נושאת בידה זר פרחים ענק עטוף בניר אריזה חום פשוט , מחליטה ללכת לכיוון ממנו היא באה. הולכת, מביטה לכאן ולכאן – לא מגלה דבר. ממשיכה. איש נושא חבילה פרחים ענקית,  גם היא עטופה בניר חום, מגיח מן הסמטה.  אני קרובה. הולכת לכיוון ממנו בא. עוד אחד. ועוד אחד. אני ליד, אבל היכן מסתתר שוק הפרחים? מביטה ימינה ושמאלה, דבר לא נראה. נעצרת מול מדרגות. יש תמונה  ענקית של פרחים. האם המשימה הושלמה? לעלות? המבנה ישן, ריח של דגים נישא באוויר. מאבק פנימי מתחולל בי: מבנה כה ישן, ריח דגים, לא מתאים לשמש אכסניה  לפרחים. אבל מכאן הגיעו האנשים, את רוצה להגיע לשוק הפרחים, את כל-כך קרובה… אולי אם תוותרי תפסידי, למה לך לעלות למקום כל-כך מוזנח, לא מפחיד?

אמרו לי כי כאן בקוריאה אין כל חשש להסתובב בכל מקום, כאן איש לי יטפל אליך, איש לא יציק לך. לאחר הויכוח הפנימי הארוך, שהתחולל בקרבי, אני מחליטה לעלות. משהו מושך אותי למעלה. הצבעים, הריחות כל-כך חסרים לי. בהגיעי אל הקומה השנייה ריח הדגים מתחלף אט אט בריח רענן של פרחים. עוד מעט ואני שם. מטפסת בצעדים נחפזים אל הקומה השלישית, לרגלי שהותשו תוך כדי החיפושים זורם גל של אנרגיה מחודשת. מגיעה אל פתח, עוברת מעולם אחד לעולם אחר. עוצרת מול תמונה מרהיבה. ערימות ערימות הם מונחים, זה על גבי זה, זה ליד זה, יוצרים קשת מרהיבה של צבעים. אני מתחילה להסתובב בין הדוכנים, העין אינה שבעה. מנסה להנציח בעין המצלמה, אבל היא אינה מסוגלת לקלוט את כל היופי, את המבחר, את הצבעים.